הסרט "ילדי פלא" (Wunderkinder) – ממשיכים לזכור!

מאת שוש להב.

סיפורם של שלשה ילדים, מוזיקאים מחוננים וחברי אמת, בתקופת מלחמת העולם השנייה. סרטם המרגש של המפיקים היהודים-גרמנים: ארתור ואליס בראונר, אב ובתו.

לשימור הזיכרון של השואה, נעשה שימוש נרחב באמצעות הקולנוע, וטוב שכך. סרט הוא כלי בידור ותקשורת פופולרי ונגיש, המגיע אל מיליוני צופים ברחבי תבל. עכשיו על המסכים בישראל הסרט "ילדי הפלא", שביים מרקוס רוזנמולר והפיקו ארתור בראונר ובתו אליס – יהודים תושבי גרמניה.

"ילדי פלא" אינו פרופר 'סרט שואה' אבל בהחלט מעביר ידע ומסר בנושא השואה. 21 מההפקות להן היה ארתור בראונר שותף שקשורות לשואה, נתרמו ל'יד ושם' (כמו לדוגמא: "הגן של פינצי קונטיני", "אירופה אירופה" "באבי יאר", "ורד לבן" ואחרים) וב 2010 נפתח ב'יד ושם' מרכז תקשורת על-שמו. 

הסרט "ילדי פלא" הוא סיפורם של שלושה צעירים, כישרונות מוזיקליים נדירים, שכיכבו במזרח אירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בין השלושה מתפתחים יחסי חברות אמיתית וכנה, כזו שחוצה דתות וארצות, המבוססת על אהבתם המשותפת – המוזיקה.

עם מלחמת העולם השנייה ברקע, הכיבוש הנאצי ומסע השמדת היהודים – המתחים הולכים וגוברים בין המבוגרים, ושלושת הילדים יצטרכו ללמוד להשתמש בכישרון שלהם ובחברות שיצרו, כדי לשרוד את המלחמה ואת הטירוף שסביבם.

"ילדי פלא" הוקרן כבר בפסטיבל היהודי בירושלים (2011), וכן בפסטיבל סרטי הילדים "גיפוני", וזכה לתשואות רבות. הוא אף זכה בפרס אבנר שלו, יו"ר הנהלת יד ושם: "הסיפור מוגש באופן מיוחד ורגיש והוא נמנע מבנאליות. הבחירה לשלב ילדים בכל אחת מהסצינות בסרט היא מרשימה. גם התיאור כיצד משפחה יהודית הסתירה משפחה גרמנית ולהיפך ראוי לשבח". כך נימקו השופטים את הבחירה.

לפני כמה שנים קרא המפיק ארתור בראונר בעיתון הגרמני "דר שפיגל", שהיינריך הימלר אמר שהוא רצה לחסל את כל היהודים בעיר פולטבה, מכיוון שהוא לא רצה שהילדים שלו יצטרכו ללמוד עם ה'חרקים היהודים'. בתו ושותפתו להפקת הסרט, אליס בראונר, מספרת: "עד היום הוא לפעמים לא נרדם בלילה בגלל הזוועות שהוא ראה בשואה, והיה לו את הרעיון הזה לסיפור על חברות שחוצה דתות, ארצות ותרבויות. המחשבה המנחה מאחורי הסרט הייתה שילדים, שלא רוצים שום דבר מעבר ללהיות חברים וליהנות מנושא עניין משותף, נקרעים ונשברים מהטירוף של המבוגרים שסביבם… חברות, כמו גם המוזיקה, הם שני נושאים אוניברסליים לחלוטין. הם תקפים לגבי כל אדם בכל מקום בעולם".

הסיפור של ילדי הפלא – האנה הגרמנייה (מתילדה אדאמיק) ולריסה ואברשה היהודים (אימוג'ן בורל ואלין קולב) – מתרחש בסמוך למלחמת העולם השנייה. בראונר מספרת שמיקום ההתרחשות בנקודה הספציפית הזו בהיסטוריה אינה מקרית: "כמובן שהסיפור הזה יכול להתרחש על רקע כל מלחמה שהיא, אפילו עכשווית. אבל בחרנו את התקופה הזו מכמה סיבות – ראשית, הניסיון של ההורים שלי, שאיבדו שניהם קרובי משפחה רבים, ובכלל זה גם אחים ואחיות צעירים, במלחמה ההיא.

שנית, אין בהיסטוריה האנושית דוגמה דרמטית יותר מרצח של מיליוני אנשים וילדים חפים מפשע, מאשר הרייך השלישי. בנוסף, רצינו להראות שאומץ ואחריות אזרחית, אפילו בזמן המלחמה האיומה ההיא, היה אפשרי. אבל מעל הכל היה לנו חשוב להנציח בעזרת הסרט את אותם מיליון וחצי ילדים יהודים,  שנרצחו על לא עוול בכפם בזמן מלחמת העולם השנייה".

הסרט מסופר מנקודת מבטם של הילדים, בניגוד למבוגרים המיודעים והמנוסים יותר. "רק דרך עיניים של ילדים אפשר לקבל נקודת מבט לא מושפעת ונטולת אג'נדות פוליטיות, שהמבוגרים, בהיותם בעלי ניסיון ונטיות, כבר לא מסוגלים להחזיק", מסבירה בראונר. "ילדים מתמודדים עם סיטואציות בצורה הרבה יותר אינטואטיבית, והתפיסה שלהם מרשה להם להגיב באופן טבעי וספונטני במקום שהדברים יעברו סינון של מה שאנחנו מגדירים כ'היגיון'. הם מרגישים פחד אבל לא מושפעים ממנו, בפועל. הם לא מבינים מה קורה במלחמה, הם לא מבינים למה פתאום אסור להם להיות חברים יותר".

האנה היא כנרית מוכשרת, והיא מתחברת עם ילדי הפלא היהודים – לריסה נגנית הפסנתר ואברשה הכנר – שניהם נחשבים לווירטואוזים בתחומם. אלין קולב, שמשחק את אברשה, הוא כנר מחונן בחייו האמתיים והמפיקים מצאו אותו דרך האימא של מרקוס רוזנמולר, הבמאי. היא פגשה בו עוד קודם כשהייתה בקונצרט שלו. הוא בן 15 וללא ספק אחד מנגני הכינור המוכשרים ביותר בעולם בגילו. הוא ניגן כל תו ותו בסרט בעצמו, ואחרי כל יום על הסט הוא עדיין הקפיד להתאמן כמה שעות בנגינה.

בסוף הסרט אנחנו פוגשים את אברשה שוב, הפעם בגבר זקן, כשורד. היה חשוב לבראונר ולרוזנמולר לסיים את הסרט בנימה חיובית: "לא יכולנו להכריח את הצופים לצאת מהאולם עם שום דבר מעבר למוות… היה חשוב לנו להראות שהיו כאלה ששרדו, למרות שאף אחד לא שרד את מחנות הריכוז כי הוא ניגן טוב בכינור..  ומתגובות של צופים, בעיקר צעירים, למדנו שהרבה מהם שמחים שחלק מהילדים שרדו…".

בראונר: "מדהים לראות איך ילדים ומבוגרים מגיבים לסרט בצורה שונה. המבוגרים מגיבים בהתרגשות והם מונעים מהדרמה שהסיפור טומן בחובו. זה משהו שהיה מאוד בולט בירושלים. הצעירים, לעומתם, חווים את סיפור החברות בין הילדים, רוח הידידות והאחווה שקושרת אותם. הם שמים את עצמם במקום הילדים בסרט וחושבים מה הם היו עושים במצב כזה…".

"ילדי פלא הוא בראש ובראשונה קריאה לסובלנות ולאומץ. הבדלים בלאום, דת או תרבות לא צריכים להיות מחסום בפני צעירים מלהתחבר. בסרט, ילדים יהודים עוזרים לילדים גרמנים, ולהיפך – הגרמנים עוזרים ליהודים. ויותר מזה, הם לא מבינים למה המבוגרים לא חושבים באותה צורה. זה לא רק סרט על השואה. זה סרט על הודים ופקיסטניים, על ישראלים ופלסטינים, על סונים ושיעים. צעירים יכולים להוכיח את האומץ שלהם בכל קונפליקט שנובע מטירוף של המבוגרים סביבם. מי יודע כמה גאונים, כמה מלחינים מחוננים, כמה אומנים נהדרים או פשוט אנשים טובים, הפסדנו מהרג של ילדים במלחמות?", תוהים יוצרי הסרט.