"איינשטיין בארץ הקודש"

מאת שוש להב.

במסגרת רצועת "הסיפור האמיתי" בערוץ הראשון, הוקרן    הסרט הדוקומנטרי אודות ביקורו של אלברט איינשטיין בפלשתינה. תצלומי הסטילס בשחור-לבן מאותה תקופה, מלהיבים ומרגשים.

אלברט איינשטיין. יהודי אוהב ציון ומבקרה השנון, קוסמופוליטן ופציפיסט, מדען גאון וחובב נשים - כל זאת בסרט דוקומנטרי מרתק של הערוץ הראשון, שנעשה בעקבות יומן שכתב בעת ביקורו בפלשתינה.

ב-2 בפברואר 1923 מגיע לפלשתינה המדען הגדול של תקופתו והיהודי המפורסם בעולם, אלברט איינשטיין. בתחנת הרכבת בלוד הוא מתקבל על ידי ההמון בשירת "המשיח הנה בא". מנהיגי היישוב משלהבים את הקהל בנאומיהם כשהם מספרים שאיינשטיין כבר לומד עברית ושוקל לעזוב את ברלין ולעבור לארץ ישראל. ב- 12 הימים הבאים לוקחים אותו מנהיגי היישוב ועסקניו למסע ברחבי הארץ ומנסים לשווק ל"מגה-סלב" שנפל בחלקם, את מכמניה וכמובן לרתום אותו לעגלת הציונות.

איינשטיין מצדו באמת מתעניין, אבל לא שוכח גם ליהנות. הוא מפלרטט עם נשות המנהיגים שמארחים אותו ומפזר פה בנדיבות את אבק הכוכבים שלו, משועשע מההמולה סביבו. את מה שהוא באמת חושב על המקום המוזר הזה ועל האנשים שפגש, הוא מסכם מדי יום ביומן מסע פרטי שהוא כותב במהלך הביקור. היומן נחשף בסרט לראשונה.

איינשטיין (כמו הרצל כמה שנים לפניו) המום מירושלים ("רוחשת קדושים שונים ומשונים, מוזרה ומטונפת"), מתלהב מהעיר העברית הראשונה ("תל אביב היא שיקגו הקטנה של היהודים") ומתרגש לפגוש לראשונה בחייו יהודים חסונים עובדים בעבודת כפיים. למרות התנאים הפיזיים הלא פשוטים והלם הביקור בלבנט, עבור אירופאי אנין טעם שכמותו, אין ספק שעשייתם של היהודים בפלשתינה השאירה עליו רושם עמוק.

אבל עם כל הכבוד ליהודי החדש השזוף והמסוקס, איינשטיין מחסיר פעימה בגלל נשות המקום ("נשים יפות, אקזוטיות, תוססות ובעלות חוש הומור"). נוכחותה של אלזה אשתו לא הפריעה לו לפלרטט עם חנה רופין, אשתו של ארתור (שבנה מספר בסרט שאיינשטיין שלח לה מכתבי אהבה), ולזכות לליווי צמוד ומסור במיוחד במהלך הביקור מצדה של הדסה גור, כלתו של הנציב הבריטי העליון הרברט סמואל (שכל הנשים קינאו בה על היותה בת לוויתו).

האם איינשטיין שקל באמת להגר לכאן? לא! גם בגלל מחקריו וגם בגלל הקוסמופוליטיות שלו. אך גם בגלל השגותיו על הציונות כפי שהתגשמה בארץ הקודש. כשחזר לאירופה כתב ש"עדיף שהציונים יעסקו פחות בהפרחת השממה ויותר במציאת דרך להסתדר עם הערבים" והביע את התנגדותו הנחרצת להקמת צבא יהודי ("אנחנו כבר לא היהודים של ימי המכבים"). אידיאליסט, פציפיסט ותמים. "תמים לעומק", העידו עליו המקורבים לו.

כמה שנים אחרי הביקור, כשהוא נאלץ להימלט מברלין, בחר איינשטיין להגר לפרינסטון בארה"ב. כעבור שנים סירב להצעתו של בן גוריון להתמנות לנשיא המדינה ("אני חושש שאצטרך להגיד לישראלים דברים שהם לא היו רוצים לשמוע", כתב לבתו על הסיבה האמיתית לסירוב).

הסרט מציג את היחס המורכב של איינשטיין לציונות (ביקורת הרלבנטית גם כיום), וגם לנשים, לפרסום ולסלבריטאות שנפלה בחלקו ומתעניין גם בשאלה מה הפך דווקא את איינשטיין למדען הכי נערץ ומפורסם ברחבי תבל, כמו גם (כמובן) באוניברסיטה העברית בירושלים, לה הוריש את כל עזבונו.

הסרט משובץ בקטעים מוסרטים ובתצלומי סטילס מאותן שנים. ודרך אגב, את אשתו הוא הזכיר ביומן רק במשפט אחד, בסוף: "אלזה חלתה בדרך הביתה", ואף מילה על זכייתו בפרס הנובל לפיזיקה, עליו התבשר מספר חודשים לפני שהגיע לפלשתינה.