ציוני דרך בסמכות ההטבעה של בית חשמונאי

מאת יהושע זלוטניק.

גמלאי הבנק, יהושע זלוטניק, מתמחה בתחום המטבעות העתיקות - נומיסמטיקה, ויפרסם באתרנו סדרת כתבות בנושא. נתחיל בתקופה החשמונאית.

* מבוא

מטבעות החשמונאים אינם מתוארכים, לפיכך קיימים חילוקי דעות בין החוקרים על סדר הופעתם.

המחבר מבסס את מחקרו על התהליכים והתפתחויות בסמכויות בטביעת מטבעות החשמונאים, על 'קדמוניות היהודים' ליוספוס ומקורות אחרים. במאמר תהיה התייחסות משולבת למקורות ולהתפתחות בסממני הריבונות המתייחסים לשושלת החשמונאים, על פי הכתובות והדגמים המופיעים על המטבעות, המעידים על מידת העצמאות המדינית או המלכותיות ששררו ביהודה בתקופות הטבעתם ולעתים על אוכלוסיית היעד להם נועדו.

* מטבעות החשמונאים

מטבעות החשמונאים נושאים את שמות השליטים אולם אינם מתוארכים, פרט לטיפוס אחד. במאמר זה יוצעו תאריכים להופעת המטבעות האלה על פי הדגמים המוטבעים עליהם ובהתייחס למקורות המועטים שברשותנו. קיימים ארבעה שמות עבריים המופיעים על מטבעות החשמונאים: יהוחנן הכהן הגדול, יהודה הכהן הגדול, יהונתן המלך, יהונתן (או ינתן) הכהן הגדול ומתתיה הכהן הגדול. השם היווני אלכסנדר מופיע על המטבעות יחד עם השם יהונתן והשם אנטיגונוס יחד עם השם מתתיה.

 הסדר של השליטים החשמונאים הוא כלהלן: יהוחנן הורקנוס הראשון (135–104 לפסה"נ), יהודה אריסטובולוס הראשון (104 לפסה"נ), יהונתן אלכסנדר ינאי (103–76 לפסה"נ), שלומציון-אלכסנדרה (76–67 לפסה"נ;), אריסטובולוס השני (67–63 לפסה"נ), אלכסנדר השני (57–49 לפסה"נ), מתתיה אנטיגונוס (40–37 לפסה"נ.

בעבר יוחסו מטבעות הנושאים השם "יהוחנן", להורקנוס השני ואילו היום מיוחסים להורקנוס הראשון.

* מטבעות יהודים שנטבעו בתקופה הפרסית והתלמית

בתקופה הפרסית, במאה הרביעית לפני הספירה, במסגרת האוטונומיה שהממשל הפרסי נתן ליהודים במדינת יהודה, הסמיך הממשל הפרסי את הפחה של מדינת יהודה לטבוע מטבעות זעירים מכסף בעריכים של אובול (כ-0.7 גרם), חצי אובול ורבע אובול. נטבעו מטבעות שנשאו על צידם האחד את דגם השושן היהודי. על צידו השני עם דגם בז פרוס כנפיים וכתובת בארמית "יהד", או דגם עם דמות מלך פרס, השליט הריבון עם כתר. דגם מטבע זה עם פרח השושן, ישמש אותנו להתייחסות בהשוואת הדגם למטבעות החשמונאים.

לפני שנים פורסם טיפוס מטבע זעיר מכסף מתקופה זו, שהתגלה בבית צור, מדרום לירושלים. משני צידי דגם הינשוף הכתובת "יוחנן הכהן". כתובת זו מעידה שלכהן הגדול בירושלים הייתה סמכות לטבוע מטבעות כסף זעירות. אלכסנדר מוקדון כבש את ארץ ישראל בשנת 332 לפסה"נ. לאחר מותו ועם תום שלטון יורשיו הדיאדוכים), חל שינוי בטביעת מטבעות בארץ ישראל. תחת השלטון התלמי שלטה מצרים על אזורים נרחבים, כולל מדינת יהודה.

המלך תלמי השני פילדלפוס (286–245 לפסה"נ), חזר והסמיך את מנהיגי מדינת יהודה לטבוע מטבעות זעירים מכסף בעריך של אובול, הדומים בגודלם לאלה שהיו נהוגים בתקופה הפרסית והנושאים כתובת עברית "יהדה". על צידו האחד של מטבע כסף זה מופיע ראש תלמי הראשון, ועל צידו השני העיט התלמי. טביעה יהודית זו הסתיימה עם החלטתו של תלמי השני או השלישי להנהיג מטבעות מברונזה, שהחליפו בהדרגה את המטבעות הזעירים מכסף, עד שאלה יצאו מן המחזור.

בשנת 200 לפסה"נ, לאחר קרב פניאס שבו הובס הצבא התלמי, תם שלטון התלמיים בארץ ישראל ועבר לידי הסלבקים, שבסיס שלטונם היה בסוריה. הסלבקים שלטו באותה עת על אימפריה אדירה, שכללה את רוב מסופוטמיה, אסיה הקטנה וחלקים מהודו. בממלכתם נכללו מדינות רבות, לרבות יהודה. כשעלה אנטיוכוס הרביעי (אפיפאנס) לשלטון, היו מאבקים קשים ביהודה בין נושאי התרבות היהודית לנושאי התרבות ההלניסטית. בשנת 168 לפסה"נ נכבשה ירושלים על ידי אנטיוכוס הרביעי, שהשתלט על בית המקדש בירושלים ושדד את אוצרותיו. לידו בנה מבצר בשם חקרה, בו שיכן חיל מצב.

* הטביעה היהודית במהלך התקופה החשמונאית

קבוצה של כהנים מהכפר מודיעין הרימה את נס המרד בסלבקים והביאה לשחרור ירושלים. משפחת המכבים מבית חשמונאי, הפכו לשליטיה החדשים של יהודה. בניה מונו ושימשו כהנים-גדולים והחלו לפתח קשרים עם רומא. בשנת 141 לפסה"נ כבש שמעון המכבי את ירושלים והרס את מצודת החקרה, בה ישב באותה עת חיל מצב סלבקי. לאחר מהלך זה, שהיווה נקודת מיפנה בתולדות ירושלים, הגיעה יהודה לעצמאות זמנית ופסקה הנוכחות הצבאית הסלבקית בירושלים.

* הרקע ההיסטורי

יוסף בן מתתיהו מתאר ב"קדמוניות היהודים" את האירועים באופן הבא: שמעון כבש את יפו ואת גזר, שהיו עד אז בשליטת הסלבקים ואחר נרצח עם בני משפחתו. יוחנן הורקנוס נותר בחיים ומונה לכהן גדול בשנת 135 לפסה"נ. אנטיוכוס השביעי עלה על יהודה וצר על ירושלים. בעת המצור על העיר, הורקנוס הציע לאנטיוכוס לכרות ברית ביניהם בגלל חג הסוכות. אנטיוכוס השיב בחיוב והברית נכרתה. כמחווה להסכמה אנטיוכוס העניק פר, כקורבן לבית המקדש.

יוסף בן מתתיהו מתייחס לשלב של המצור הסלבקי על ירושלים ומציין בספרו את "מתינותו של אנטיוכוס שקנתה את לבו של הורקנוס". הורקנוס שלח שליחים לאנטיוכוס וזה השיב להם, שעל הנצורים למסור את כלי נשקם, וכן לשלם מס עבור יפו, גזר, שנכבשו ע"י שמעון

כיוון ששמעון, אבי יוחנן, הרס את מצודת החקרה עד היסוד וגרש את חיל המצב בה, לא היה חייל כזה גם בזמן שקדם למצור אנטיוכוס וגם לא לאחריו, מכח ההסכם בין הורקנוס לאנטיוכוס על הפקדת בני ערובה כחלופה לחיל מצב. לאחר מכן הסיר אנטיוכוס את המצור מירושלים בשנת 132 לפסה"נ. אחר כרת הורקנוס ברית ידידות עם אנטיוכוס. אירוע זה התרחש בשנת 131 לפסה"נ. ידוע גם שהמצור הממושך שהטיל אנטיוכוס על ירושלים הסתיים בתיווך רומי.

לפי אותו מקור, אנטיוכוס הרס את חומותיה של ירושלים, ייתכן באופן חלקי. יוספוס כותב ".. והרס גם את כליל (חומות) העיר". (קדמוניות 13.248). אולם משתמע מתיאורו של יוספוס בהמשך "הכניסו אל העיר וסיפק לצבאו הכל בשפע ובידידות (ולא כתוב "ואנטיוכוס נכנס אל העיר", כי אז אין לעיר חומות), שירושלים לא הפכה לעיר פרזות. ייתכן ואנטיוכוס החל להרוס קטע מהחומות בצפון העיר, במהלך המצור.

לדעת רוב החוקרים אנטיוכוס סידטס שם מצור קשה וממושך על ירושלים אשר נסתיים בהסכם כניעה חריף. לדעת המחבר יש החמרה בגישת החוקרים אל הנתונים המובאים במקור של יוספוס, כאשר על אף המצור הממושך של אנטיוכוס על ירושלים הפגין זה מספר פעמים גמישות ונכונות כלפי הורקנוס אותם אפרט בהמשך המאמר.

 * המחקר בנושא הסמכות שנתנה לשמעון לטבוע מטבעות

על פי ספר מכבים א' י"ג, קיבל שמעון הכהן הגדול בשנת 143 לפסה"נ אגרת מדמטריוס השני, שרצה בתמיכת היהודים בסכסוכים העקובים מדם שהתרחשו בחצר הסלבקית, ואשר החלישו את הממלכה. האגרת כללה הענקת מעמד אוטונומי ליהודה והנחות במסים. חוסר היציבות בחצר הסלבקית נמשכה עד תקופת שלטונו של אנטיוכוס השביעי סידטס (138–129 לפסה"נ). פריצת דרך לקראת טביעת מטבעות יהודיים, חלה עם אגרתו של אנטיוכוס לשמעון על הסמכתו לטביעת מטבעות. באיגרת משנת 139 לפסה"נ לערך המופנית לשמעון החשמונאי, כהן גדול ואתנרך ולאומה היהודית, נאמר בזו הלשון "ומניח אנוכי לך לעשות מטבע שלך מטבע בארצך". הסמכות לטבוע מטבעות לא מומשה בימיו של שמעון אלא רק בתקופת בנו ויורשו יוחנן הורקנוס הראשון. בכל מקרה היה ההיתר שנתן אנטיוכוס לשמעון נקודת מפנה מונטרית.

בסיכומו של דבר, הצהרת זכות הטביעה, מעידה על מהפך מוניטרי ומדיני ביהודה. אולם בפועל באותה עת, המשיכו להשתמש במטבעות הסלבקיים הסטנדרטיים, אשר היו נפוצים במחזור.

בראשית המחקר הנומיסמטי יוחסו מטבעות הנושאים על פניהם את השם "שמעון" לשמעון החשמונאי, כראיה להסמכה זו. היום ידוע שמטבעות אלה נטבעו על ידי שמעון בר כוכבא שמרד ברומאים בתקופתו של הדריאנוס (132–135 לסה"נ). אין לדעת מדוע לא ניצל שמעון את סמכות הטביעה שקיבל מאנטיוכוס. ייתכן מסיבות טכניות, כמו חוסר במשאבים וידע, או שהיו סיבות נוספות כמו חילוקי דעות בין שמעון לאנטיוכוס בנוגע לדגם שיופיע על המטבע. ייתכן ואנטיוכוס דרש שהמטבעות ישאו את דמות המלך הסלבקי וסמלים פגאניים אחרים הנוגדים את החוק היהודי.

רוב החוקרים רואים את האישור שניתן לשמעון הכהן הגדול כרשות חד פעמית, שפגה עם מותו. חלקם טוענים מתוך פירוש המקורות הכתובים, שלאחר זמן אנטיוכוס חזר בו מההסמכה שנתן לשמעון ולכן סמכות הטביעה פקעה. על פי האגרת, שמעון לא קיבל הסמכה זו באופן אישי כמנהיג, אלא בתוקף תפקידו ככהן גדול או כאתנרך; כלשון האיגרת: "המלך אנטיוכוס שולח ברכות לשמעון, הכהן והאתנרך ולאומה היהודית[2]".

הכהן והאתנרך הוא בעל התפקיד והמעמד, והאומה היהודית היא קהל היעד לשימוש במטבעות שיטבעו. בהמשך האיגרת יש התייחסות למהות ההסמכה: טביעת מטבעות בארצו של שמעון. לפיכך, כאשר נפטר הכהן הגדול, הרי שהכהן הבא אחריו ממשיך להיות בעל הסמכות. מאידך, אין בסמכות כדי לטבוע מטבעות לאומה אחרת, למשל לסורים, ליוונים ונוכרים אחרים שישבו בא"י, אלא רק לאומה היהודית.

כדי לבטל את הסמכות, היה על אנטיוכוס או מי מן המלכים שאחריו, לשלוח אגרת לכהן הגדול שהיה באותו זמן, המבטלת באופן מפורש את זכות הטביעה. על פי המקורות, אין מסמך כזה בנמצא.

 

---