המלצה על הסרט "ילדות פרא" (Mustang) - דרמה מרגשת, מעציבה ומחוייכת

מאת שוש להב.

טורקיה בה לא "הכל כלול".. סרטה היפייפה של הבמאית הטורקיה דניס גמזה ארגובן, עוסק במשפחה שמרנית ובחמש אחיות צעירות המשתוקקות לחופש. מומלץ ביותר!

אמנם נפרדנו בשנים האחרונות מה"הכל כלול" של התיירות הטורקית, אך הקולנוע הטורקי ממשיך לככב על מסכי הקולנוע בארץ, ומפתיע כל פעם מחדש באיכויותיו. הפעם מביאה הבמאית דניס גמזה ארגובן, שהיתה גם שותפה לכתיבת התסריט, את הסרט "ילדות פרא", שהוא דרמה יפייפיה, עצובה ורבת הומור כאחד, חודרת ללב ומשאירה רישומה הרבה אחרי שנדלקים האורות.

יש בסרט סצינות מרהיבות (לא רק הנופים), מצחיקות (המזימות התמימות של הבנות), מקוממות (הדוד השתלטן והנצלן), רבות דמיון (השחייה במיטה) - לא ניתן להישאר אדישים!

חמש אחיות צעירות, פרועות ועם אהבה גדולה לחיים, לצבע והרפתקאות, גדלות בבית סבתן. אחת אחת הן מגיעות לגיל בגרות ומבינות, לצערן, את היעוד המשפחתי המצומצם שמכתיב להן עתידן, יעוד כרעיות צנועות העושות דבריהם של הגברים.

אט אט הופך הבית המשפחתי לסגור וקפדני יותר והמגע שלהן עם העולם שבחוץ הולך ומצטמצם. במקום ללכת לבית הספר, הן מקבלות שיעורים בבישול ותפירה, ובמקום ללכת לצפות במשחק הכדורגל, הן מתכוננות לנישואים שמארגנים להן. חמש האחיות, מונעות על ידי אותו רצון לחופש ולחיים, מחליטות להיאבק, כל אחת בדרכה.

"ילדוֹת פרא", דרמה עם רגעים קומיים לא מעטים, הפך במהרה לסרט חביב הקהל בפסטיבל קאן האחרון, כשהוא מספק הצצה נדירה לחיים בחברה הטורקית, שקרועה בין המסורתי למודרני. עם הרבה נשמה, הומור ותצוגת משחק בלתי נשכחת של חמש הבנות, חסרות הניסיון המוקדם במשחק, "ילדוֹת פרא" הוא פנינה קולנועית נדירה, שהייתה ההצלחה הגדולה בצרפת בקיץ האחרון.

הילדות: גונש נזיהה, דוהא זיינפ, טוגבה סונגורוגלו, אליט איסקאן, אילאידה אקדוגאן - נפלאות כולן, אך שימו לב לצעירה שבהן (בעצם המלצה מיותרת, מפני שלא ניתן לא לשים אליה לב. פשוט נהדרת).

* מדברי הבמאית דניס גמזה ארגובן:

"רוב המשפחה שלי עדיין גרה בטורקיה, ואני נמצאת שם הרבה. אני מתעניינת מאד בסיפורים משם בגלל שהאזור מאד תוסס והכל משתנה. לאחרונה המדינה נעה לכיוון עמדות שמרניות יותר, ועדיין אפשר להרגיש את הכוח והאנרגיה. יש תחושה שאתה נמצא בלב של משהו, שהכל יכול להשתנות בבת אחת, לכל כיוון. זה מאגר לא יאומן של סיפורים.

רציתי לדבר על איך זה להיות ילדה ואישה בטורקיה בזמן מודרני, שהמצב של נשים, הזכויות שלהן, יותר מתמיד, הם נושאים ציבוריים מרכזיים. העובדה שהיתה לי נקודת מבט שונה, מרוחקת, בגלל שעזבתי את טורקיה פעמים רבות לצרפת, שיחקה תפקיד מרכזי. כל פעם שחזרתי הרגשתי הידוק שהפתיע אותי. כל מה שיש לו קשר לנשיות מידית מצומצם למיניות. זה כאילו שכל דבר שאישה, או אפילו ילדה קטנה עושה טעון מינית. לדוגמא, יש סיפורים על מנהלי בית ספר שאסרו על בנים ובנות להשתמש באותן מדרגות שמובילות לכיתה. הם בנו מדרגות נפרדות. זה מדגים את האבסורדיות שבשמרנות- הכל מיני.

בסופו של דבר הם מדברים רק על מיניות כל הזמן. והתפיסה הזאת של החברה מצמצמת את הנשים לייצור תינוקות, מכונות שטובות רק לעבודות הבית. טורקיה היתה אחת המדינות הראשונות שנתנו לנשים זכות הצבעה, בשנות ה30', ועכשיו אנחנו צריכות להגן על זכויות בסיסיות, כמו הפלות. זה עצוב.

מוסטנג זה סוס פרא שמסמל בצורה מדויקת את חמש הגיבורות הנמרצות והבלתי ניתנות לאילוף. ויזואלית, אפילו השיער שלהם הוא כמו רעמה, והן עוברות בכפר כמו עדר של סוסי פרא. הסיפור נע מהר, דוהר קדימה, והאנרגיה הזאת היא לב התמונה, ממש כמו סוס פרא.

בסצנת הפתיחה, המשחק של הבנות עם הבנים שיוצר את הסקנדל באמת קרה לי כשהייתי נערה. התגובה שלי בזמנו לא הייתה לענות בחזרה. הרכנתי את ראשי בבושה. זה היה שנים רבות לפני שיכולתי למחות. רציתי שהדמויות שלי יהיו גיבורות, והאומץ שלהן חייב להשתלם, הן היו צריכות לנצח בסוף. אני רואה אותן כמפלצת בעלת חמישה ראשים, שמאבדת חלק מעצמה כל פעם שאחת הבנות נעדרת מהסיפור, אבל החלק שנשאר בסוף מנצח.

ההוצאה של הילדות מבית הספר והתגובות שזה מעורר בהן, חשובות לסיפור אבל אני לא מאמצת גישה מיליטאנטית. סרט הוא לא נאום פוליטי. הסרט כן מביע דברים בצורה רגישה וחזקה יותר ממה שאני יכולה. אני רואה את זה כאגדה עם מוטיבים מיתולוגיים, כמו המינוטאור, המבוך, ההידרה - הילדה עם חמשת הראשים..

הלוקיישן מדגיש את התחושה של סוף העולם. זו בחירה אמנותית שהנופים של האגדה יהיו דרכים מפותלות לאורך החוף ויערות מפחידים. מקום שקשה להגיע אליו, תחושה אמתית של בידוד.

וורן אליס, מהלהקה של ניק קייב, היה הבחירה שלי להלחנת הפסקול של הסרט. למוזיקה של אליס יש כוח נרטיבי פנימי. כשהוא מנגן בכינור אתה מרגיש כאילו אתה שומע קול מספר סיפור. מבחינה אמנותית זו הייתה התאמה טבעית, לכידות מושלמת בין הלוקיישנים של הסרט, הבית הגדול מעץ, נוף  הים השחור והבחירה של הכלים המוזיקליים.

זה כבוד בשבילי להקרין את הסרט בפסטיבל קאן. כששלחתי את התסריט לגברים בטורקיה, לפעמים קיבלתי תגובות חיות מאד, בגלל שהגרסה הנשית שלי על החברה שלהם, הייתה מאד חדשה להם. תיארתי לעצמי שזה אקזוטי להם כמו לאנשים שחיים מסביב לעולם. אני מצפה לתגובות האלה. אני רוצה שהסרט יגיע להרבה מקומות, שיגרום לאנשים לעצור לרגע ושיפתח דלתות קטנות בטורקיה ובעוד מקומות. הדבר החשוב בשבילי זה לעורר אמפתיה לנשים האלה. שיהיה מותר להן לדבר ושישמעו את הקולות שלהן".

* על הבמאית - דניס גמזה ארגובן

במאית ושחקנית ילידת טורקיה, מתגוררת בצרפת.

ב- 2006 כתבה וביימה שני סרטים קצרים- Mon trajet préféré וBir damla su בו היא גם שיחקה. הסרט השתתף במספר פסטיבלים ברחבי העולם.

ב- 2012 שיחקה בסרט זוכה הפרסים Augustine של הבמאית אליס וינוקור (איתה כתבה את ילדות פרא). באותה שנה שיחקה גם בסרט הקצר The Capsule שהשתתף בפסטיבל סאנדנס.

ילדות פרא הוא הסרט הראשון באורך מלא שהיא מביימת.