הבן של שאול - הכי רחוק מסרט אוסקר..

מאת שוש להב. 

זוכה פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר 2016 הוא 'הבן של שאול'. סרט קשה לצפייה, המספר את קורותיהם של הזונדר קומנדו במחנה אושוויץ, דרך סיפורו האישי של שאול, יהודי הונגרי, הרדוף אובססיה לקבורה יהודית לילד. מטלטל. 

'הבן של שאול' זכה לפנות בוקר 29.2.2016 בפרס האוסקר לסרט הזר. סיפור מטלטל, הכי לא "הוליוודי", הכי רחוק מאוסקר, ובכל זאת זכה. סרט קשה לצפייה המשאיר את הצופה חסר נשימה, חסר אנרגיה, מזועזע. ובדומה לסיפורה של אנה פרנק - כשמקרה פרטי מצליח לחדור לבבות מקצה לקצה, גם שאול הוא סיפור פרטי - המעיד על הכלל. בימוי: לסלו נמש שגם היה שותף לכתיבת התסריט עם קלרה רוייר. צילום: מאטייס ארדלי. בתפקיד שאול: גזה רוהריג.

שאול אוסלנדר הוא יהודי הונגרי, זונדר קומנדו במחנה אושוויץ. יום אחד, במהלך פינוי גופות הוא מגלה במקרה גופת ילד, אותה הוא מזהה כבנו האבוד (האמנם?). הוא מחליט להציל את הגופה ולהביאה לקבורה על פי ההלכה היהודית, משימה המשתלטת על כל מהותו, הופכת לאובססיה שמסכנת אותו ולא פחות גם את חבריו - והרי גם כך חייהם כקליפת השום והמוות זמין יותר מהחיים. ואולי, אולי בתוך התופת, האדם מוצא כוחות להאחז בכבודו האחרון, שלו ושל הזולת, במקרה שלנו ילד יהודי..

דרך עיניו של שאול וסיפורו האנושי, מספק הסרט מבט מטלטל ויוצא דופן על המתרחש במחנה ובעיקר על הזונדר קומנדו והמרד מעורר ההשתאות, באופן שטרם נראה על המסך ומהפנט את הצופה מהרגע הראשון. הסרט שזכה בפסטיבל קאן בפרס הגראנד פרי היוקרתי, הוכתר כייחודי ומהפכני כבר מהקרנת הבכורה, ומאז המשיך לכבוש את הקהל והמבקרים, לזכות בפרס גלובוס הזהב, ולהיות מועמד לפרס האוסקר ואף לקטוף אותו.

הבמאי, לסלו נמש: "הבן של שאול" הוא סרט ייחודי שלוקח את הצופה אל ליבו של מחנה הריכוז. המטרה שלנו הייתה לספר סיפור מזווית אנושית ולא מהזווית ההיסטורית. לא מדובר באפוס, עם נקודות מבט מרובות וכמה נרטיבים, הסרט הזה לא מספר את הסיפור של השואה, אלא סיפור של אדם פשוט שנקלע למצב איום ונורא. בזמן ומקום מאוד מוגבלים. הסרט מתרחש במשך יומיים בחייו של אדם שנאלץ לאבד את אנושיותו, ושמוצא סיבה לשרוד בעקבות טיפול מוסרי ודתי בגופה.

אנחנו עוקבים אחר הדמות, כאשר רק הסביבה המאוד קרובה אליו נחשפת, יוצרת מרחב קולנועי אורגני אשר קרוב יותר לתפיסה האנושית המידית. השימוש בפוקוס צר, הנוכחות המתמדת של אלמנטים מחוץ לטווח הראייה, שדה הראייה המוגבל והמידע המצומצם על הדמות שנחשף לאט לאט - כל אלו הנחו אותנו בעשייה. בסרט מתואר עולם שנאמן מאוד למציאות, כאשר התמונה משאירה מספיק דמיון.

היה חשוב לנו ליצור עולם נאמן למציאות, ולכן יש ערב רב של שפות, תרבויות, יש שיחות חולין ועוד קווי עלילה נוסף על ההתמודדות של שאול עם הגופה. כל אלו מקנים תחושה של אנושיות בתוך המקום הכי לא אנושי בעולם. חלק ממשפחתי המורחבת נספתה בשואה, וזה משהו שהיה מאוד נוכח במשפחתי ובילדותי. בתור ילד לא העזתי להתמודד עם זה ולשאול שאלות, ובאופן טבעי, כשהחלטתי שאני עושה סרט, נמשכתי את המקומות האישיים, המשפחתיים.

מאוד התעניינתי בסיפור של הזונדרקומנדו. מדובר בתפקיד מאוד מורכב. היה להם חלק משמעותי באופן שבו אושוויץ התנהל כמפעל, והם ידעו הרבה יותר מאסירים אחרים ששהו שם על מה שקורה. עצם העובדה שהם מבינים איך המחנה בנוי ומה השיטה, הקנתה להם איזשהו כח, ולכן הם גם קיבלו זכויות שלא קיבלו אסירים רגילים. מצד שני, הם היו חשופים לדברים הכי איומים, למקום אליו התנקז כל הרוע.

צפיתי בהרבה מאוד סרטי שואה, ומכנה משותף מאוד נפוץ לרובם הוא שהם בונים סיפורים על הישרדות וגבורה. אני מניח שיותר קל להתמודד עם סיפור כזה כאשר יש סביבו איזשהו מיתוס. הסיפור של הזונדרקומנדו הוא שונה. הזיכרונות האלו שנאספו לספר, מתארים בצורה נורמלית כיצד מתנהל מפעל למוות, עם חוקים, סדר עבודה, משמרות, סכנות. הייתה להם טרמינולוגיה משלהם. למשל, הם היו מכנים את הגופות 'נתחים' - ממש כמו במפעל.

בחרתי בנקודת מבט של אדם, שאול אוסלנדר, יהודי הונגרי, ורק בה. הראיתי מה שהוא רואה, לא יותר ולא פחות. עדיין לא מדובר בסרט בעל תפיסה סובייקטיבית נטו, כי לא רציתי להגיע למצב בו הגישה היא ויזואלית נטו. הרצון שלו לתת קבורה הולמת לילד, הוא המניע את הסרט, אבל יש עוד הרבה מאוד מסביב. יש עוד קווי עלילה, שפות והתרחשויות, הנמצאות גם כן ברקע או כחלק מעיסוקיו של שאול.

היה לי חשוב לא להיכנס לתיאורים גרפיים. לא רציתי להיכנס את תוך תאי הגזים, או לשמוע זעקות בבירור. התפקיד שלו הוא זונדרקומנדו ומה שהוא אמור לעשות זה להכניס את האנשים ואז לפנות את גופות. שאול נמצא שם כבר 4 חודשים, הוא כבר עובד כמו מכונה ויודע בדיוק מה לעשות. זה גם מה שנותן לסרט את הקצב, ולכן כאשר יש רגע של מיקוד על משהו, גם הצופה מבין את החשיבות שלו".

השחקן הראשי, גזה רוהריג, הוא משורר, זמר רוק ופאנק לשעבר, וכעת גם שחקן. לאחר שהתייתם מאביו בגיל 4, נשלח גזה לפנימייה, ובגיל 12 אומץ על ידי משפחה יהודית. השם העברי שלו הוא רפאל צבי. גזה היה קרוב מאוד לסבו המאמץ, ובשלב מסוים שאל אותו על תמונות שמצא במגירה. הסבא סיפר לנכד הצעיר על כך שאחותו והוריו נרצחו באושוויץ. מכיוון שהסבא מעולם לא רצה לבקר באושוויץ, גזה עצמו רצה לנסוע לשם כדי לחלוק כבוד אחרון.

בגיל 16, הרבה לכתוב ולפרסם שירים ומאמרים, אבל אז סולק מבית הספר לאחר שפרסם מאמרים בעיתון אנטי- קומוניסטי. כיון שלא יכול היה להתקבל לאוניברסיטה בהונגריה, למד פולנית ונסע ללמוד בוורשה. בקראקוב הוא הפך לחלק מסצנת התרבות והאמנות של העיר, והקים להקת פאנק. כשהיה בערך בן 30 נסע לראשונה לאושוויץ. "זה היה נראה אחרת לגמרי מאיך שזה נראה היום. אז זה עדיין לא הפך לאתר תיירותי, ופשוט נשאר כמו שהיה". אחרי יום אחד במחנה, הוא הרגיש שהוא חייב לבקר שם עוד, לכן הוא שכר חדר בעיירה קרובה וחזר לשם כל יום במשך חודש ימים, בילה שעות לבדו. "במהלך הימים האלו התגבשה בתוכי הצורך בלכתוב שירה".

לאחר אותו חודש, הוא חזר לוורשה, ומשם עבר לגור בישראל, למד בישיבה, בעיקר כדי ללמוד את המסורת היהודית, עליה התחנך סבו. משם עזב לניו יורק, שם פיתח את עצמו בתור משורר ומורה ליהדות. "הסיבה לכך שהגעתי לישראל כל כך מהר אחרי הביקור באושוויץ, היא שמצאתי את עצמי מתפלל ומרגיש עם זה מוזר. זה מאוד משונה שהרגשתי באושוויץ בבית, אז אמרתי לעצמי שחייב להיות מקום אחר שהוא לא סביב המוות, ועם זאת מקום בו עדיין ארגיש בבית ואוכל להרגיש שאני מתפלל לאלוהים שלי. לכן עברתי לישראל".  גזה רוהריג גר בניו יורק מאז שנת 2000, למד תאולוגיה יהודית וכשסיים החל גם ללמד. פרסם 7 ספרי שירה וכעת עובד על הרומן הראשון שלו.

הבמאי, לסלו נמש, בן 39, למד תסריטאות ויחסים בינלאומיים בפריז, התחיל לעבוד בתור עוזר במאי בסרטים בצרפת ובהונגריה. במשך שנתיים הוא עבד בתור העוזר של הבמאי ההונגרי המוערך בלה טאר. לאחר מכן למד בימוי בניו יורק. "הבן של שאול" הוא סרטו הארוך הראשון. לפני כן ביים שלושה סרטים קצרים.