הסרט "ציפורי חול" - מותחן דרמטי ישראלי

מאת שוש להב.

גופת גבר מסתורי מובילה לסיפורם של ניצולי שואה האוהבים את החיים.. בכיכובם של עודד תאומי, מרים זוהר, דבורה קידר, גילה אלמגור ועליזה רוזן - צעירות וצעירים ברוחם וביצועיהם.    

גם כדי להיכנס למועדון המזעזע של ניצולי השואה, אתה זקוק לכרטיס חבר.. כך בסרטו של אמיר י. וולף, "ציפורי חול". זהו מותחן-דרמה רווי יצרים, בכיכובם של עודד תאומי, גילה אלמגור, מרים זוהר, דבורה קידר, אמנון וולף, מלי לוי, שרית וינו אלעד, עליזה רוזן, רמי הויברגר ואחרים.

העלילה מתחילה כשגופת גבר כבן 80 נמשית מנחל הירקון בתל אביב. הגופה מלאה סתירות- האדם לבוש בחליפה יקרה, אך סימני הזנחה רבים קיימים על גופו. אין לו שם או כל דבר שיכול להסגיר את זהותו, מלבד מספר של אסיר מחנות הריכוז, המקועקע על אמת ידו.

לאמנון (אמנון וולף), קצין המשטרה בשנות ה-40 לחייו, המופקד על החקירה, זו תהיה חקירתו הראשונה לאחר השעיה ארוכה. הוא מבקש לפתור במהירות את התיק המעיק וחסר החשיבות, לכאורה, שהוטל עליו ולהחזיר עטרה ליושנה כחוקר מבריק. אמנון חוקר את עברו של הנרצח וחושף קשרים הדוקים עם שחקנית מפורסמת (מרים זוהר), סוכנת הבית שלה (דבורה קידר, שזכתה בפרס אופיר לשחקנית המשנה על תפקידה בסרט) ורופאה בגמלאות (גילה אלמגור).

פענוח הפרשיה נע בין העבר של הורי החוקר (עליזה רוזן ויהודה אפרוני), ניצולים גם הם, והווה שכולל את גרושתו (מלי לוי גרשון) וילדתם הקטנה. במהלך החקירה תיחשף זהותו של עמיקם אבן (עודד תאומי), איש עסקים שירד מנכסיו ובחר לחיות את הישורת האחרונה של חייו בשולי החברה, לאחר שהממסד סרב להכיר בו כניצול שואה.

בסרט סצינות רבות הומור (לא, ממש לא קומדיה), הוא שופע תאוות חיים (כן, גם מיניות סוערת) של הקשישים, והברקה צינית שאותה לא תשכחו - כאשר הסבתא (עליזה רוזן) משתפת את נכדתה העושה "עבודת שורשים", בכייף שהיה במחנה הריכוז בשואה. פנינה!

"ציפורי חול" הוא סרט הביכורים של הבמאי והשחקן אמיר י. וולף, שביים בתיאטרון גשר את ההצגות: "החיים בשלוש גרסאות" ו- I love you לנצח, אבל...". את התסריט כתב וולף במהלך שש השנים האחרונות, יחד עם אור-לי רובינשטיין-קצפ ואביו, עו"ד יצחק וולף.

דבר הבמאי: "זיכרון השואה הוא חלק משמעותי באתוס הישראלי. עוד כילד המשתדל לראות ולקרוא כל מה שאפשר בנושא השואה, עניין אותי לחקור אדם שאינו חלק מזיכרון זה ולכן הוא מאמץ לעצמו זהות בדויה ובכך מבקש להפוך להיות חלק מהאתוס. גיבורי הסרט נעים בניסיון של בריחה מהעבר למיצוי הנאות החיים, לבין התחברות והיצמדות לעבר - גם אם לא היה חלק מהם - בשקיעה במחוזות האפלים ביותר של הייאוש ואובדן הצלם האנושי.

הסרט מתובל בהומור הנובע מהדמויות עצמן, מנקודת המבט שלהן, מהסרקזם, הציניות והניכור, המשמשים מכשיר חיוני ביותר להתמודדות היום- יומית שלהם עם החיים. העבודה על התסריט לקחה זמן רב. מעבר לקשיים הרגילים שבכתיבה, היה ברור לי כי החומר הוא נפיץ וככל יצירה הנכתבת על זיכרון השואה, יש לטפל בחומר ברגישות רבה. בשלב מסוים אבי - שהוא עורך דין במקצועו אך קולנוען בנשמתו וכן גם מורי הראשון לקולנוע, שהיה מקרין לי סרטים משחר נעוריי ופתח לי את התיאבון לעוד ועוד סרטים - הצטרף אליי כתסריטאי שותף.

הייתה לי הזכות והעונג לעבוד בסרט הראשון שלי עם שחקנים שאני מעריץ ואשר עם כל אחד מהם ניהלתי "רומן" לו לא היו מודעים ואשר נרקם בעת צפייה בסרט או הצגה בכיכובם. יחד עם השחקנים, המפיק, הצלם, העורך וכל השותפים לעשייה, ביקשתי ליצור עולם מסוגנן. זו תל אביב של היום, אך גם תל אביב הספוגה בזיכרונות וערגה לאירופה של פעם, הנטועים בדמויות המאכלסות אותה. גיבורי הסרט מניעים ומונעים ע"י העלילה, תוך כדי חשיפה של ההווה על מצוקותיו והנאותיו, מול הזיכרון והטראומה".

הסרט הופק ע"י "טופיה תקשורת", בניהולו של המפיק מיכאל שרפשטיין, משה אדרי, לאון אדרי, אודי רקנאטי ולן בלווטניק.

צילום: אמנון זלאיט

עורך: יצחק צחייק

בקולנוע החל מ- 10 במרץ 2016.