המלצה על ההצגה: \'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש\', בקאמרי
22 ליוני 2017

22 ליוני 2017
הערה לפני הספר-סרט-הצגה.. כמי שעבדנו בארגון גדול, שבו מערכת ניהולית היררכית-מסודרת, אנו מכירים, איש איש מההתנסות ומהחוויה האישית שלו, את הגוף שנקרא 'משאבי אנוש'. בבנק שלנו, כמו בהצגה (או הפוך), בראשית היתה מחלקה שנקראה "כוח אדם", שמקץ שנים שונה שמה ל"משאבי אנוש". במחזה, אומר בעל הבית לממונה על המחלקה (הציטוט מהזיכרון): "אתה התעקשת לשנות מ'כוח אדם' ל'משאבי אנוש', ויתרת על הכוח למען האנושיות, אז תתנהל באנושיות..". תחשבו על זה.
הסופר א.ב. יהושע כתב את הספר "שליחותו של הממונה על יחסי אנוש", שיצא לאור בהוצאת הספריה החדשה בשנת 2004 וניער מעלינו את האדישות לנושא העובדים הזרים בישראל. אחריו, הסרט - שביים ערן ריקליס (2010), העביר את הסיפור והמסר למסך הגדול ונשלח כנציג ישראל לאוסקר לסרט הזר. ועתה, ההצגה בתיאטרון הקאמרי - שלה כתב א.ב. יהושע את המחזה ולצידו איציק ויינגרטן בבימוי ודרמטורגיה. וזה בהחלט עורר אצלי עניין וסקרנות - מה כבר יכולים לחדש בהצגה שלא ראינו בספר ובסרט?? מתברר שניתן לחדש, וההצגה בקאמרי אכן מרעננת ומחדדת את הסיפור ואת המסרים שלו ועושה זאת בדרך מקורית, תיאטרלית ויפה.
א.ב. יהושע, מגדולי המספרים הישראלים, חתן פרס ישראל, עיבד למחזה את ספרו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", שתורגם לשפות רבות וזכה לתשבחות ולפרשנויות רבות בארץ ובעולם. יהושע תיאר את ספרו: "זהו פסיון בשלושה חלקים, שיש בו דילמה מוסרית, לא פוליטית, אלא סוציאלית-דתית", ואנו רואים בהצגה, כיצד דמותו של הממונה מתקלפת ומשתנה לנגד עינינו, מאדישות ורפיסות, להבנה ועד להזדהות ומחוייבות - כאשר מיכה סלקטר (המגלם את הממונה), מפגין היטב בהופעתו את כל הרגישויות האלה.
הכול מתחיל בפיגוע. אישה בשנות הארבעים שלה, בלי מסמך מזהה, נפצעה אנושות בשוק הירקות בירושלים, נאבקה במשך יומיים על חייה, ואחרי מותה שכבה אלמונית במדור המתים בהמתנה לבירור זהותה. בחיפוש נוסף בסל הקניות שלה התגלה תלוש משכורת, קרוע ובלי שם, של מאפייה גדולה בירושלים, אבל העובדים והממונים במאפייה לא הרגישו בהיעדרה.
עיתונאי ירושלמי ("הנחש", בגילומו של נדב אסולין), תוקף את המאפייה על התנכרותה לעובדת שלה, מתוך "חוסר אנושיות מזעזע". אבל הבירור במאפייה מגלה שהעובדת, לא יהודייה מחבר העמים, כנראה צליינית, מהנדסת במקצועה שעבדה במאפייה כפועלת ניקיון - פוטרה לפני חודש (וכאן סיפור אהבה בתוך סיפור), אבל המשיכה לקבל משכורת.
מה שאפשר היה בתחילה לפטור בהסבר פשוט, הופך בהדרגה לפסיון רב עוצמה, שמצטרפת אליו שירת מקהלה. המקהלה בתפקידה הקלאסי של "המקהלה היוונית", מבהירה את הסיפור שמאחורי הסיפור ומקדמת את העלילה - צעירי המקהלה עושים עבודה נהדרת (ובראשם הראל ליסמן). הישיש, בעל המפעל (אוהד שחר, מצויין בתפקידו), מסרב להסתפק בהתנצלות קצרה על אשמה עמומה ונתקף רצון כפייתי לכפרה עמוקה. הוא מטיל על גיבור המחזה - הממונה על משאבי אנוש - להחזיר בעצמו את גופת האישה אל כפר מולדתה ולפצות את בנה ואת אימה הזקנה. המשפט החכם ומעורר המחשבה שהבעלים אומר לממונה: "אתה ביקשת לשנות שם המחלקה מ'כוח אדם' ל'משאבי אנוש', ויתרת על הכוח ובחרת באנושיות...", אז לאן, באמת, נעלמה האנושיות?
הממונה על משאבי האנוש (מיכה סלקטר, שנושא את מרבית ההצגה על כתפיו האיתנות), גרוש מדוכא, שאשתו מתעמרת בו (אנסטסיה פיין), אדיש לעובדי המאפייה עליהם הוא ממונה (אך מאד אקטיבי באשר לדימוי שלו), שלא מבין מדוע צריך להתעסק בגופה של איזו פלונית, נפתח אט אט לדמותה של המתה המסתורית (ליאור לב), ובמהלך העלילה חל בו שינוי אישיותי, המגיע לשיאו במסע ההזוי להחזרת הגופה לביתה בניכר.
המסע להחזרת הגופה לארץ מולדתה, מזכיר את ה"ויה דולורוזה", היא דרך הייסורים של ישו בירושלים, ובה אנו פוגשים טיפוסים מגוונים (שוב, המקהלה הנפלאה), את הקונסולית המקומית (הלנה ירלובה - אמינה בגילום הדמות), את בנה של המתה (ערן לחמן) - שמצליח לפתוח את ליבו האטום של הממונה, שהוא עצמו אב אוהב לילדה צעירה (ענבל רז), ואת האם של הנפטרת (לאה שלנגר) - המשלחת אותו בחזרה לעיר הקודש ירושלים, שהכל מתחיל וגם יסתיים בה, כמעגל שנסגר.
ההצגה "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", מעניינת, מרגשת, ומותירה חוויה אנושית וחומר למחשבה.
מחבר הספר והמחזה: א.ב. יהושע
בימוי ודרמטורגיה: איציק ויינגרטן
מוסיקה מקורית ועיבודים: אלדד לידור
תפאורה: פרידה שוהם
תלבושות: ארנה ברנט שמעוני
תנועה: טליה בק
תאורה: מאיר אלון
הלחנה נוספת, ניהול מוסיקלי ומוסיקה חיה: נדב רובינשטיין
משתתפים:
מיכה סלקטר, הלנה ירלובה, אוהד שחר, נדב אסולין, אנסטסיה פיין, שמחה ברבירו, מושיקו ששון, ליאור לב, ערן לחמן, ענבל רז, עמית סידי, נוהר קורן, רפאל עבאס, הראל ליסמן, סוזנה פפיאן.