המלצה על ההצגה \'אוֹרֶסְטֵיאָה\' - דרמה פוליטית בתיאטרון גשר

מאת ציפי פרקש.

רוברט אייק כתב מחזה על-פי הטרגדיה היוונית מאת אייסכילוס, בתרגום רועי לן ובבימוי יבגני אריה. תיאטרון גשר במיטבו בהצגה מורכבת ומעוררת מחשבה.

מספר הספרים שלנו אנו מכירים את סיפור עקידת יצחק ואת סיפור הקרבתה לעולה של בת יפתח. בספרות היוונית העתיקה יש את סיפורה המרטיט של איפיגניה, בתם של אגממנון וקליטמנסטרה, שהיתה "התשלום" לניצחון היוונים על טרויה - באותה מלחמה מפורסמת, שפרצה בגלל חטיפת הלנה היפה, אשתו של מנלאוס, שהוא אחיו של אגממנון, שהינו אביה של איפיגניה. אגממנון הוא מנהיג צבאי מהולל, שצבאו תקוע בים ללא רוח וספינותיו אינן יכולות להתקדם במלחמה מול טרויה. דבר נבואה מנחה אותו מה לעשות כדי לנצח. אגממנון נחוש לנצח בכל מחיר - אבל את המחיר הזה הוא לא מוכן לשלם. עד ש..

אוֹרֶסְטֵיאָה הוא כינוי לטרילוגיה של טרגדיות, מאת המחזאי האתונאי אַיסְכִילוֹס, אשר מתארת את סוף השתלשלות הקללה על בית אטראוס. הטרגדיות הוצגו בחג הדיוניסיה באתונה בשנת 458 לפנה"ס, וזכו בפרס הראשון. הטרילוגיה נקראת על שם אורסטס - בנו של אגממנון, היחידי מהמשפחה שנותר בחיים לאחר רצף רציחות.

המחזאי רוברט אייק, שכתב את המחזה על-פי הטרילוגיה של איסכילוס, מוביל אותנו להיכרות עם המשפחה המלכותית, עם התלבטויותיו של אגממנון כמצביא וכבעל משפחה, עם הדילמות המוסריות וגם אם אלו הפרקטיות - עד ההחלטה המרה וההקרבה המצמררת של הבת הרכה. למעשה זה יהיה מחיר נוסף מקץ עשר שנות מלחמה, כשאגממנון חוזר לביתו עטור ניצחון ועם פילגש. האישה החוקית נוקמת, ואז ילדיה נוקמים בה.

המחזה מעלה שאלות לא-פשוטות: אם יגידו לכם שצריך להקריב ילדה קטנה אחת למען הניצחון במלחמה, האם תסכימו לזה? ואם יגידו לכם שהילדה הזאת היא הבת שלכם?? ומה אם אתם לא אדם מן המניין אלא אתם אגממנון, שליט המדינה, השולח חיילים למות בשדה הקרב במלחמה שלא נגמרת? האם אז תסכימו להקריב את בתכם למען הנצחון במלחמה, וכדי להציל את חייהם של אלפים? ככה זה בסאגה המשפחתית המדממת אך מרגשת, העוסקת בנושאים הנצחיים: מלחמה, גורל, חמלה וצדק ומתפרשת על פני כמה עשורים, ועל פני כשעתיים וחצי על הבמה.

ההצגה בתיאטרון גשר, אותה ביים ייבגני אריה, מציגה את הסיפור מפיו של אורסטס הבוגר, המנסה לשחזר את מה שהתרחש מול הפסיכיאטרית. הבימוי של אריה יצירתי ומיוחד, התרגום של רועי חן רהוט וזורם בטבעיות. השילוב של צילומי הוידאו בהצגה מגשרים בין העבר להווה, העתיק והמודרני. המוזיקה, התאורה, התלבושות - מלאכת אמנות. שעתיים וחצי שחודרות חדרי בטן ומחזיקות את הצופה בכל דקה.

כפי שעשו כבר בגשר בהצגה 'אני דון קיחוטה', יצרו גם הפעם שני קסטים - מעין שתי הצגות זהות-שונות. ראיתי את ההצגות בביצוע שני צוותי השחקנים. אין צורך להשוות ביניהם - שניהם מצויינים, וכל בחירה שיבחר הצופה לראות, תהיה טובה באותה מידה. את תפקיד אגממנון מבצעים דורון תבורי ומיקי ליאון - והם רבי ניואנסים ונהדרים. אורסט מבוצע ע"י אלון פרידמן והנרי דוד - מרגשים ונוגעים ללב. אלקטרה בביצוען של נטע שפיגלמן ומאיה גמזו - נשיות מלבלבת. איפיגניה שראיתי היתה ילדה מתוקה, שופעת תלתלי זהב ושובת לב. ועוד שתי שחקניות שאני מבקשת לציין במיוחד: סבטלנה דמידוב - בתפקיד המטפלת ועוזרת הבית, עושה ביצוע ענק לתפקיד יחסית קטן, ובסצינות שלה היא גונבת את ההצגה ומחיאות כפיים. והגדולה מכל - אפרת בן צור, קליטמנסטרה שאינה מתחלפת בצוותים, עוצרת נשימה ומעוררת הערצה - שחקנית אדירה.

היוצרים:

מאת: רוברט אייק

תרגום: רועי חן

בימוי: יבגני אריה

תפאורה: סמיון פסטוך

מוסיקה: פאוסטאס לטנאס

תאורה: אבי יונה בואנו (במבי), אלמוג דהן

תלבושות: יהודית אהרון

עיצוב סאונד: מיכאל וייסבורד

תנועה: יותם קלו ליבנה

עוזרת במאי: שרון בורשטיין-ביצ'צ'י

צוות צילום:

בימוי ועריכת וידאו: אדי קבטנר

צילום: אבי לוי

ע. צלם: תומאס רייכטר

הפעלת וידאו: דניאל פיינברג

השחקנים:

אפרת בן-צור, דורון תבורי/מיקי לאון, הנרי דוד/אלון פרידמן, נטע שפיגלמן/נועה הר-ציון, גלעד קלטר, רות רסיוק, בוריס אחנוב, סבטלנה דמידוב, אבי אזולאי, פאולו א. מואורה, שרון בורשטיין-ביצ'צ'י/קארין סרויה, איל איבשין/טומי צור, מאיה גמזו/טל פלג.

תיאטרון גשר, שדרות ירושלים 9 , ת"א-יפו

(צילום: ישעיה פיינברג)