המלצה על הסרט: \'שתיקה רועמת\' - דרמה פוליטית זועקת ורלבנטית

מאת שוש להב. 

שתיקה רועמת - סרטו של לארס קראומה, הוא סיפור אמיתי על אירוע דרמטי מימי המלחמה הקרה. מבוסס על ניסיונו האישי וסיפורו של דיטריך גארסטקה, אחד מ- 19 תלמידים שהפנו נגדם את כל מוסדות החינוך במזרח גרמניה, בעקבות פעולה אנושית אחת. סרט שמשאיר חותם עמוק על הצופה. אל תחמיצו!

הבמאי לארס קראומה יצר סרט היסטורי-פוליטי, שהוא על-זמני ורלבנטי גם כיום. על אומץ, חופש המחשבה והדיבור, במשטר שלא מאפשר זאת. על חברות, נאמנות ובגידה. על פייק ניוז וגם על שתיקה רועמת לא-פחות אודות פשעי הנאצים. הסרט "שתיקה רועמת" הוא דרמה שמשאירה חותם עמוק על הצופה ומאד מומלץ לצפייה.

שנת 1956, מזרח גרמניה הסוציאליסטית. במהלך התגנבות לקולנוע במערב ברלין, נחשפים תיאו וקורט לתמונות מהמרד ההונגרי בבודפשט. עם שובם למזרח ברלין, הם מצליחים לשכנע את חבריהם לתיכון, לקיים דקת דומייה ספונטנית לאות סולידריות עם קורבנות ההתקוממות. מחווה זו מכה גלים הרבה יותר משציפו והתלמידים הופכים לכלי משחק פוליטי בגרמניה המזרחית הטוטליטרית. בעוד מנהל התיכון מנסה לתרץ את המעשה כאקט של שובבות נעורים, שר החינוך מכריז על הפעולה כאקט של מרי. הוא דורש לקבל לידיו את שמו של העומד בראש המרד, אך התלמידים מחליטים לדבוק יחד, בהחלטה שתשנה את חייהם לנצח.

שתיקה רועמת הוא סיפור אמיתי על אירוע דרמטי מימי המלחמה הקרה. מבוסס על ניסיונו האישי וסיפורו של דיטריך גארסטקה, אחד מ– 19 תלמידים שהפנו נגדם את כל מוסדות החינוך במזרח גרמניה, בעקבות פעולה אנושית אחת.

לארס קראומה, הבמאי עטור הפרסים (ביניהם, פרס הקולנוע הגרמני בשנת 2016 עבור "האמת של  פריץ באואר"), קיבץ לסרטו חבורה של שחקנים מהצעירים המובילים והמוכשרים בקולנוע ובתיאטרון בגרמניה, לצד שחקנים מוכרים ומבוססים.

הקדמה מאת מחבר הספר דיטריך גארסטקה:

"הניחו להכל, פשוט תנו להיסטוריה להיות היסטוריה". היו אנשים רבים שאמרו דברים דומים, ואנשים רבים שראו מה באמת התרחש. אנשים צעירים שהתנגדו לשלטונות ומבלי לתכנן איזו שהיא התקוממות, פשוט השתלבו בהתקוממות, אפשר לומר. אולם ברגע שנכנסו לעומקם של הדברים, החלו לפעול במלוא מרצם. אנשים צעירים שהשאירו את חותמם מפני שהם כעסו, ועם הכעס הזה שהוא כל כך ייחודי לצעירים, פעלו נגד מה שהם ראו כנטילת החופש. המפיקה מרים דוסל ראתה את זה, היא זיהתה את עוצמתו של הסיפור. לארס קראומה הבמאי, ראה את זה, הוא הצליח לקלוט את הפוליטיזציה של ההתנהגות שלהם, עם כל הקלילות של בני הנעורים והצליח להציג תמונת מצב המראה כיצד הכיתה גדלה ביחד, תחת הלחץ הכבד של מנגנוני המדינה.

זה לא הפתיע שהסיפור הזה הפך לסרט. מאז שהספר פורסם, המדיה גילתה בו עניין רב. כמובן שחששתי מעט שלא אצליח לקבל את זה שבסרט יש דרמטורגיה מעט שונה. אך לאור התוצאה, אני מאד שמח שהסרט הזה נוצר. במשך כל הזמן שצפיתי בסרט אמרתי לעצמי, "אה, כן, כך זה היה, כך זה התרחש". הזיכרונות חזרו אלי וצפו מחדש והרגשות הם בדיוק אותם רגשות שחשתי לפני שישים שנה. דחייה שהפכה לבוז כלפי האידיאליזם של האנשים, בוז לעובדה שאפילו לגבי תלמידי בית ספר, החשיבה היתה האם הם היו בעד השלטון או נגדו. היו שואלים, "האם אתה בעד או נגד שלום?", המשמעות תמיד היתה, האם אתה בעד או נגד הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית (שמה הרשמי של מזרח גרמניה אז). כשצפיתי בסצנות, הפחד מאותם ימים חזר. הפחד שאותו שר חינוך, שיש בידו להרוס כיתה שלמה, יבגוד בך שוב.

הרגשתי את תחושת האיום בצורה מאד חזקה, מכיוון שהסרט מספר על האירועים כשהוא נעזר בשפה מאד מוחשית של דימויים. הכל מסופר מבלי לעוות את הדברים, מאוד ברור בקו שלו, מאוד אובייקטיבי. כן, כך הם מתנהגים, כך הם התנהגו, דיקטטורים שלא חששו לפעול בביתם נגד צעירים והתייחסו אליהם ברצינות גדולה כאיום על כוחם. לא היו מסוגלים בשום צורה לסלוח על המחאה שלהם, כי הם היו תקועים בדרכי המחשבה שלהם והם לא יאפשרו כל שינוי. האווירה באותה עת היתה של שמחת חיים מצד אחד ומתח ופחד מאיים מצד שני".

שיחה עם הבמאי לארס קראומה:

ש: מדוע רצית לספר את הסיפור הזה מן ההיסטוריה של מזרח גרמניה?

ת: בזמן שהתחלתי לגלות עניין בספר הזה, התחלתי לעבוד על הסרט "האמת של פריץ באואר". הייתי בשלב בו שאלתי את עצמי איך היו החיים בגרמניה לאחר הרייך השלישי. שני הסרטים בוחנים את השאלה של מדינה אחוזת טירוף. השאלה היתה כיצד ניסתה גרמניה למצוא את דרכה מן ההיסטוריה הנוראה אל עתיד חדש. מזרח גרמניה היו בנתיב אחד, מערב גרמניה בשני. שני הניסיונות היו קשים, זה מה שאני מנסה להראות בשני הסרטים.

ש: איך אתה יכול לתאר את הרקע החברתי של התקופה ש'שתיקה רועמת' מספר עליה?

ת: תמיד צריך לזכור שהסרט מתרחש בעיירה סטלין-שטאט בשנת 1956. חומת ברלין עוד לא נבנתה והיו אמונה ותקווה שסוציאליזם היא צורת חברה עליונה וטובה מן הקפיטליזם שניתן להצדיקה. ברור שלא רצינו להציג את הדימוי האפור של מזרח גרמניה, ולכן העברנו את הצילומים מסטרוקוב לסטלין-שטאט שנקראת עכשיו אייזנהוטנשטאט. עיר המודל הזו היתה מאד מודרנית בשנת 1956. הוקמה כעיר פועלים לצד תעשיית הפלדה. היא הציעה לתושבים שלה תנאים, שפועלים שחיו בחבל הרוּהר במערב גרמניה רק היו יכולים לחלום עליהם באותן שנים. מה שהיה דומה בין המזרח למערב, זה קשר השתיקה בקשר למלחמה, והקשר של אנשים שונים אל התקופה ההיא ואל המפלגה הנאצית ולפשעי מלחמה. חוסר היכולת של האנשים להתמודד עם העבר שלהם, גם הוא מהווה יסוד חשוב אצל הדמויות בסרט.

ש: איזה תפקיד, לדעתך, מילא המרד של ההונגרים בשנת 1956 במזרח גרמניה?

ת: המרד בהונגריה התאפשר כיון שחרושצ'וב שינה את הכיוון הפוליטי, לאחר סיום שלטון הטרור של סטאלין. בתחילה בפולין ואחר כך בהונגריה, אנשים הרגישו בטוחים יותר ודרשו יותר חופש וזכויות. הרצון של הרוסים לשחרר מעט לא הלך כל כך רחוק. אחרי הכל, המערב השתמש בהתקוממות ההונגרית לתעמולה שלו ולצרכים שלו ובמזרח ניסו להמעיט מעוצמת הנזק באמצעות תעמולה משלהם. בגדול, התקוממות זו היתה חשובה יותר לאנשים במזרח מאשר למתבוננים מן הצד במערב. אלו התמודדו עם המשבר בתעלת סואץ ועם אירועים פוליטיים נוספים שנראו באותה עת חשובים יותר.

ש: איך אתה רואה את השידורים משני הצדדים באותה עת, בהקשר של פייק ניוז ויצירת דעת קהל?

ת: פייק ניוז הם תעמולה. המכניזם הוא דומה בשני המקומות. האמת מעוותת ואז מועברת כתעמולה. ואז כולם מדברים באותה עת ומאמינים למה שהם שמעו. זה לא משנה אם אתה קורה לזה פייק ניוז או תעמולה, האחריות היא בסופו של דבר בידי כל אדם להפעיל את ראשו ולחשוב. אם כל מה שאתה עושה זה לתכנת את המחשבות של האחרים, יש לך בעיה. נכון שהיה יותר קשה למצוא מקורות שונים של אינפורמציה על אותו נושא באותם ימים של המלחמה הקרה, וזה מתייחס למזרח וגם למערב. היום מאוד קל לייצר מחשבה ודעה, ומצד שני קל לבדוק את החדשות ולא להאמין לכל ציוץ.

ש: על אף שעשית סרט היסטורי, בחלק מן הסצנות יש תחושה של על-זמניות, ונראה שהיו יכולות להתרחש בימינו אנו. האם הרעיון להעניק לאירועים ההיסטוריים ממד אוניברסלי היה רעיון שלך, ואיך אתה רואה את ההקשר לאירועים פוליטיים בני זמננו?

ת: אני חושב שסרטים היסטוריים חייבים להיות רלוונטיים להיום. במקרה הזה, האמירה שכל אחד חייב להיות אדם פוליטי באיזשהו שלב של נעוריו. אין דרך לעקוף את זה, לא אז ולא היום. אם אין לך דעה שאתה דבק בה, אין לך כלום.

ש: כמה מתוך הסיפור הוא מומצא? איך אתה מתמודד עם אירועים היסטוריים כבמאי?

ת: זה היה התפקיד שלי למצוא את הכללי בכתיבת ההיסטוריה, בסיפור של גארסטקה בו הוא ניכנס לפרטים רבים, זה מאד קרוב לאמת ולמה שקרה לדמויות. שיניתי מעט את הרקע, את המשפחות שלהם ואת מקום ההתרחשות. כבמאי זה תענוג ליצור סרטים היסטוריים, כי אתה יכול ליצור עולם שלם. אם אתה יוצר סרט עם רקע דוקומנטרי אתה תמיד צריך להתמודד עם המציאות המכוערת. היום אתה תמיד צריך שיהיה איזה פח מחזור כתום, אוטובוס עירוני מכוער, ואנשים במעילי גשם צהובים. הצילומים הם הנאה גדולה, הכתיבה היא הגיהנום.

 הרקע ההיסטורי למקרה:

ההתקוממות ההונגרית ב- 22 באוקטובר 1956, סטודנטים מהמכון הטכנולוגי האוניברסיטאי בבודפסט כתבו מכתב בו דרשו חופש עיתונות, חופש דיבור, שחרור לאומי, בחירות חופשיות ונסיגה של הרוסים. במהלך הפגות לא אלימות ב- 23 באוקטובר 1956 ירו כוחות הממשלה על מפגינים. מהלך שהוביל לזעם רב ולהתפרצות המחאה לכל המדינה. ב- 1 בנובמבר 1956 לאחר סדרת מחאות ארוכה, הכריז ראש הממשלה ההונגרי אִמרֶה נאגי, שהיה בעל חזון של רפורמות ושינויים, על ניטרליות של הונגריה ועל פרישתה מברית ורשה. הכרזת העצמאות דוכאה באכזריות על ידי הרוסים. ב- 4 בנובמבר נכנסו להונגריה כוחות סובייטים. 2500 הונגרים נהרגו, ו- 200,000 אחרים הוגלו. אלה שסירבו להיות מגורשים, נכלאו ונידונו למשפטי ראווה והוצאות להורג. ההתקוממות העממית הוקעה כאנטי מהפכנית בכל הארצות שהיו בהשפעה סובייטית. במערב כונתה ההתקוממות "מאבק לחופש".

הכיתה:

באמצע שנות החמישים, תלמידי כיתת הגמר בבית הספר על שם קורט שְטֶפלבאואר בעיירה סטרוקוב באיזור ברנדנבורג,  עמדו בפני בחינות הגמר בתקווה להמשיך באחת האוניברסיטאות שיבחרו במזרח גרמניה. לאחר ששמעו ב- 24 באוקטובר, בתחנת הרדיו ששידרה מהמערב למזרח וההאזנה לה הייתה אסורה ונעשתה במחתרת, שהכדורגלן הנערץ עליהם, הכוכב ההונגרי הלאומי פרנץ פושקש נהרג בזמן המחאה העממית בבודפשט, החליטו באופן ספונטני להכריז על דקת דומייה לזכרו במהלך שיעור היסטוריה ב- 29 באוקטובר. המורה שכעס מאד, דיווח על האירוע למנהל בית הספר. מנהל בית הספר ניסה להמעיט בעוצמת האירוע והתייחס אליו כמעשה שובבות של תלמידי בית ספר. אבל לחברי המפלגה נודע על האירוע דרך אנשי סגל מבית הספר. כשהדברים הגיעו לאוזניו של פריץ לאנגה, שר החינוך של הרפובליקה של מזרח גרמניה, הוא איים לגרש את התלמידים מבית הספר, אלא אם כן הם ילשינו על מארגני המחאה. הנערים עמדו בתקיפות וסירבו לשתף פעולה, סירבו להסגיר את המארגנים, גם לאחר חקירות וניסיונות סחיטה מצד השלטונות. כולם גורשו מבית הספר ב- 21 בדצמבר ונמנע מהם לגשת לבחינות הגמר בכל בתי הספר במזרח גרמניה. הכיתה הצליחה לברוח ממזרח גרמניה, מהלך שהיה לא חוקי בשנת 1956 אבל אפשרי באותה עת טרם הקמת החומה.

הבריחה:

הראשון לברוח היה דיטריך גארסטקה ב- 19 בדצמבר 1956. עם התגברות הלחץ על התלמידים, הוא עלה על הרכבת המוקדמת מסטרוקוב לברלין תחנת קניגס-וסטרהואזן, ומשם לקח את הרכבת העירונית ממזרח ברלין למערבה. הוענק לו מעמד של פליט פוליטי, מכיוון שנרדף פוליטית על ידי השלטונות. שאר תלמדי הכיתה ברחו ממזרח גרמניה למערב בין 25 ל- 31 בדצמבר, להוציא ארבע בנות: גיזלה, אורסולה, גרטרוד וולטראוט, שרצו להישאר בסטרוקוב או לפחות במזרח גרמניה מסיבות אישיות שונות. שאר התלמידים ברחו בקבוצות קטנות, כך שאף אחד לא יברח לבדו, נקלטו כולם במערב ברלין, וב- 7 בינואר 1957 עברו לברגשטרסה בבנסהיים במדינת הסן, שם סיימו את לימודיהם וזכו בתעודת הגמר.

אודות הבמאי לארס קראומה:

יליד 1973, עבד כיועץ בחברת פרסום וצלם. בין השנים 1994 עד  1998למד באקדמיה לקולנוע ולטלוויזיה בברלין. הסרט הראשון שהפיק, זכה בפרס בפסטיבל הבינלאומי בטורינו איטליה, סרט הגמר שלו זיכה אותו בפרס בתחרות גרימי. סרט הבכורה שלו היה בשנת 2001 "ויקטור פוגל, איש פרסום", סאטירה קומית על עולם המדיה, אחריו צילם סרטים לטלוויזיה כולל פרק בסדרה המצליחה "טאט-אורט" (זירת הרצח). בשנת 2005 הוקרן במסגרת הפנורמה בפסטיבל ברלין, סרטו "אין שירים על אהבה". ב- 2006 זיכה אותו סרטו "בוקר טוב מר גתה" בפרס הבימוי בתחרות שידורי הטלוויזיה. במהלך השנים הבאות קנה לעצמו שם כבמאי פרקי הסדרה"טאט-אורט", שבימויים זיכה אותו בפרסים ומועמדויות לפרסים.

סרטו "האמת על פריץ באואר", הוקרן בבכורה בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בלוקרנו שוויץ. סיפורו של התובע הגרמני-יהודי, שרדף את אייכמן למרות התנגדות רבה, ויזם את משפטי אושוויץ השניים בשנות השישים. הסרט זכה בפרס הקהל בפסטיבל ובשלל פרסים נוספים: הפרס של הסן, פרס הקולנוע הבווארי ו- 6 פרסי לולה (האוסקר הגרמני), ביניהם פרס הבימוי והתסריט ללארס קראומה. בסרטו הבא "חגיגה משפחתית" משנת 2015 הופיעו מיטב שחקני גרמניה, חלקם המשיך עמו לסרט "שתיקה רועמת". הוא עיבד את מחזהו של פרדיננד פון שיראך "טרור" (המוצג בימים אלה בתיאטרון הקאמרי) לטלוויזיה. העיבוד שהוצג בשידור חי זיכה אותו פרס הטלוויזיה הגרמנית לבמאי הטוב ביותר.

שחקנים:

תיאו למקה: לאונרד שייכר

קורט ווכטר: טום גראנץ

לנה: לנה קלנקה

אריק: יונאס דסלר

פול: איזייה מיכלסקי

הרמן: רונלד צֵרפלד

אינגריד: קרינה ויזֵה

מר שוורץ מנהל בית הספר: פלוריאן לוקאס

פראו קסלר: יֶרדיס טריבל

המזכיר רינגל: דניאל קראוס

אדגר: מיכאל גוויסדק

שר חינוך העם מר לאנגה: בורג הרטקלאוסנר

האנס ווכטר: מקס הופ

אנה ווכטר: יודית אנגל

מר מלצֵר: גץ שוברט

יוצרים:

בימוי ותסריט: לארס קראומה

על פי ספרו של דיטריך גארסטקה

צילום: יֶנסהארנט

עיצוב הפקה: אולף שלייפר

עיצוב תלבושות: אסתר ואלץ

עריכה: ברברה גיז

ליהוק: נסי נסלאואר

הפקה: מרים דוסל, סוזאנהפרייר / רטי אקצנטה

גרמניה 2018, 111 דקות, גרמנית, כתוביות לעברית ולאנגלית

טריילר: https://youtu.be/S3dSMg3vlPE