"שריקת החיים" ואברמק הנער מגטו לודג\'

מאת חוה אפשטיין.

היא בת הדור השני לשואה וממשיכת דרכו של אביה, במפעל חייו להנצחת זכר השואה. חוה אפשטיין - גמלאית הבנק - הרצתה לא מכבר על הנושא במועדון הגמלאים, ותמצית דבריה מובאים כאן. סיפורים מהשואה.

חוה אפשטיין היא דור שני לניצולי שואה, ממשיכת דרכו של אביה במפעל חייו להנצחת זכר השואה. היא מספרת את סיפורם של הוריה, ניצולי השואה מגטו לודג' שבפולין - רחל ואליעזר (לולק) גרינפלד, כיום בני 86 ו-88 שנים  ואת סיפורו של אברמק קופלוביץ' - אחיו החורג של אביה, שנרצח בשואה בהיותו בן 13. הרצאתה מלווה במצגת תמונות.

בגטו נדר אביה שאם יצא חי מהגיהינום הזה, הוא ידבר ויספר, ולעולם לא ייתן לשכוח את הזוועה, וכך היה. במשך שנים יצר לולק יומן המתעד בצורה כרונולוגית את תולדות השואה באירופה בכלל ובפולין בפרט ואת התקומה בארץ. הוא עשה זאת בעזרת מאות מסמכים, תעודות, גזרי-עיתונים וצילומים. מפעל חיים מונומנטאלי יחיד ומיוחד זה, פרי עבודה של אדם אחד, הסתיים כעבור עשרים שנה, ונוצרו שלושה כרכים עבי כרס וגדושים שנמסרו ל"יד ושם", והם משמשים ללימוד והדרכה. המסר החשוב של יומנים אלה הוא - שזהו גורלו של עם שאין לו מולדת, אין לו מדינה, אין לו חיילים ואין לו צבא.

כחלק מהפעילות להנצחת השואה, החליטו הוריה של חוה, רחל ואליעזר, לכתוב את קורותיהם, וכך נולד הספר "שריקת החיים". ספר המספר על חייהם בפולין לפני השואה, בשואה והתקומה בארץ. הספר פורסם בארץ ותורגם לפולנית. מקור השם "שריקת החיים" הינו בכך שהשריקה, פשוטו כמשמעו, הצילה חיים. בשואה המוות ארב ליהודים בכל פינה ובכל רגע. אליעזר ואמו החלו בשריקה המשפחתית כצורך קיומי בזמן המלחמה, ובזכותה ניצלו חייה של אמו. עד היום "השריקה" מלווה את המשפחה כולה ובעזרתה הם מוצאים זה את זה בהמון סואן.

חוה מתארת כיצד הוריה ניצלו בשואה ממוות בטוח מספר פעמים, וכיצד הליצנות במשפחה משקפת תפיסת עולם כוללת, הדוגלת בהתייחסות לחיים באופטימיות ובהומור, תכונות שעזרו להוריה לשרוד את השואה.

בנוסף, מספרת חוה על כך שזמן רב אחרי המלחמה, לאחר מות סבה וסבתה, מצא אביה אליעזר את מחברת השירים של אברמק קופלוביץ', אחיו החורג, בן למנדל שנישא בשנית לאמו של אליעזר לאחר המלחמה. הנער הצעיר בן ה-13 מגטו לודג', הספיק בחייו הקצרים ליצור שירים, מחזות ואיורים מדהימים. בשיריו סיפר אברמק גם על החיים הקשים בגטו לודג'. אליעזר נדהם מכוח היצירה, מאוצר המילים העשיר ומהידע העצום שהפגין הנער הצעיר, שבקושי הספיק ללמוד.

אליעזר נדר להיות לאברמק לפה ולגאול אותו מאלמוניותו, לא לתת ליצירתו להיעלם, לדאוג לכך שאברמק לא ישכח! כי למרות שהיטלר הצליח לרצוח ולהשמיד את אברמק ועוד מיליון וחצי ילדים יהודים, היצירה שרדה. אליעזר הפך את מחברת השירים למפעל חיים, והיום, אחרי כמעט שלושים שנה, הוא עמד בכך בכבוד והצליח ובגדול להנציח את זכרו של אברמק ואת יצירתו בארץ ובעולם.

סיפורי גבורה והישרדות אלה ממחישים את גודל החורבן והאובדן של עמנו ומהווים זיכרון לששת המיליונים שנרצחו והושמדו בשואה. כל סיפור הוא עוד סדק שיפרוץ את חומתם של מכחישי השואה. זו חובתנו לזכר הנספים, למען החיים ולמען ההיסטוריה, להמשיך ולהעביר את לפיד הסיפור לדורות הבאים, שכולנו נזכור ולא נשכח את השואה.