קומץ זכרונות מתל-אביב של פעם

מאת חיים קריספין - גמלאי הבנק.

ארבעה סיפורים קצרים לחג, פרי עטו של חיים קריספין - גמלאי הבנק - שאחד מהם ("אני רוצה הביתה") מופיע בספר חדש שבו מקבץ סיפורים של גמלאים. קריאה מהנה בראש השנה.

חיים קריספין (63) עבד בבנק כ- 40 שנים, רובן במלא"ב ת"א (לשעבר, פורקס).

מעת לעת חיים מושך בעט סופרים ומשתעשע בכתיבת סיפורים קצרים. חלקם נשאר במגירה, חלקם מושלך לפח, אבל.. אנחנו נהנה כאן מארבעה מהם, שהציר המשותף שלהם הוא זכרונות מתל-אביב.

הסיפור "אני רוצה הביתה" אף פורסם בספר שיצא לאור ממש בימים אלה: "סיפורים אישיים על תל-אביב - מבחר סיפורי חיים של גמלאים", בהפקת עמותת "כח לגמלאים תל-אביב-יפו".

קריאה מהנה בראש השנה.

--------

* לאן נעלם גן החיות

ריימונד!!!

פילחה השאגה את אוויר הבוקר. הייתה זו איבון הקוראת לאחותה. שתיהן גרו בדירות גג צנועות מאד, במרחק של כמאה מטר זו מזו, בקו אווירי. פנטהאוזים עוד לא היו אז, בארצנו הקטנטונת. אלה השתיים נהגו במשך שנים לשוחח ביניהן מגג לגג. מי צריך טלפון כשיש, בלי עין הרע, ריאות ומיתרי קול שכאלה?

בעוד אני עומד במרפסת ומתפעל מעוצמת השאגות, ניגש דוד ויטלי ושאל אם אני רוצה לטייל איתו בשפת הים.

כן! עניתי בשמחה, אהבתי את הטיולים האלה.

אני, בן ארבע בערך, דוד ויטלי בן כמעט שמונים. אנחנו עולים לאוטובוס, קו אחד בהרצל פינת פלורנטין, שזו הייתה תחנתו הראשונה, ונוסעים לשפת הים. שם הייתה התחנה האחרונה, ליד בית האופרה הישן. דוד ויטלי היה בעל הופעה אצילית. גבוה וזקוף, ובאמת אציל נפש. לבוש בחליפה לבנה, עניבה תואמת וחבוש כובע קש, כמו יצא לטייל בשאנז אליזה של סוף המאה התשע עשרה. נהגי האוטובוס חלקו לו כבוד גדול, וגם לי, הזאטוט שאיתו. פעם או פעמיים הרשו לי אפילו לצפור בצופר!

טיילנו לנו בנחת עד גינת לונדון וחזרה, וקינחנו כרגיל בבית הקפה שליד האופרה. אני עם מיץ פטל ודוד ויטלי עם כוס קפה.

דוד ויטלי היה התחליף שלנו, הילדים, לסבא. אני לא זכיתי להכיר שום סבא או סבתא, כולם נפטרו בטרם נולדתי. הוא היה אלמן, דוד של אימי. התחליף לסבתא הייתה דודה ריקה, גם היא דודה רווקה של אימי.

משיצאנו מבית הקפה, בדרך הביתה, התחלתי לנדנד: "בוא נלך לגן החיות".

דוד ויטלי אמר שהוא לא יודע איך להגיע. אני, מלא ביטחון עצמי של ילד גן, אומר לו: "אני יודע, זה בסוף השדרה!!"

הוא התרצה. הורדתי אותנו מהאוטובוס בפינת שד' רוטשילד, והתחלנו לצעוד מערבה ואחר כך מזרחה. צועדים וצועדים ולשדרה אין סוף.

"הנה, הנה" אני אומר "עוד רחוב אחד ומגיעים". אבל לשדרה הזו אין סוף, ואני לא מבין לאן נעלם לי גן החיות...

כעבור עוד רחוב או שניים נכנעתי להפצרותיו של דוד ויטלי. חזרנו הביתה עייפים, רצוצים ורעבים. מצאנו את המשפחה כולה ישובה לארוחת הצהריים, עם פרצופים מכורכמים מדאגה וקולות של גערה ונזיפה.

את הפשלה הזו זכרו והזכירו לי בכל הזדמנות עוד שנים רבות, בבחינת: "איך אפשר להתבלבל בין שדרות רוטשילד לקרן קיימת (בן גוריון של היום)???"

דוד ויטלי היה אח של שבתי לוי, מי שכיהן עשר שנים בערך כראש עיריית חיפה. כשעלה לארץ בתחילת שנות החמישים, והוא כבר בן שבעים ומשהו, נחת כמובן מאליו אצל אחיו בחיפה. כעבור זמן קצר קצה נפשו, ועבר אלינו לחיות את שארית ימיו עם "הבנות", אימי ואחותה. הוא עצמו היה חשוך ילדים, אשתו נפטרה בגיל צעיר יחסית. בשנות העשרים והשלושים, עדיין בטורקיה, הוא תמך וסייע רבות לסבתי (גיסתו) ושתי בנותיה, שהתייתמו מאביהן בגיל כמעט אפס.

אל גן הילדים, "גן חיה", היה דוד ויטלי מביא אותי בשמונה בבוקר ו...נשאר איתי לאורך כל הארבע שעות. לגננות זה לא הפריע, הן קיבלו אותו בשמחה. כך נהג לשבת מאחוריי ונהנה לצפות בילדים השרים, רוקדים, משחקים ומקשיב בעניין לסיפורים שסופרו.

------

* הילד כבר "גדול"

לקראת סוף כיתה ח', בין גיל 14 ל-15, כבר התחלנו חבריי ואני להרגיש "גדולים". בוגרים מספיק כדי להיכנס לסרט המוגבל למבוגרים מגיל 16 ומעלה. אחד החברים הציע את 'אירמה לה דוס', בקולנוע אופיר. הוא שמע, שזה סרט נחמד מאד. שעות ארוכות סבלתי מפרפורי בטן וחרדות קלות. בין חברי לכיתה כבר היו כמה שאפשר עם קצת מאמץ להחשיב כ"בני 16". אבל אני? ציפלון קטן שנראה בקושי בר מצווה?

הגענו לקולנוע כשאני חש את קיבתי בגרוני, נרגש ביותר. גם מן המפגש עם הסדרן בפתח וגם מהסרט עצמו. מה לכל הרוחות, יש בסרטים האלה "שלא לילדים"? מה יראו לנו שם? האומנם יהיה בו משהו נועז של ממש? אירמה תרקד לנו בעירום? ובכלל, איזה ביזיון נורא יהיה אם כל החבר'ה ייכנסו ורק אותי יעצור הסדרן האכזר?

"אתה חושב שייתנו לנו להיכנס?" שאלתי בעדינות את אלי, שגם הוא לא נראה מבוגר במיוחד.

"אל תדאג," כך הוא "נידחף בין כולם מהר, מהר, ונברח לו פנימה."

נזהרתי שלא להסתכל לסדרן בעיניים, דחפנו לו את כל הכרטיסים ליד, ובעוד הוא עסוק בספירת הכרטיסים והצופים הנדחפים, אצנו רצנו לתפוס את מקומנו באחת השורות הראשונות.

האכזבה הייתה גדולה. לא מצאנו בסרט שום דבר שהצדיק את ה"למבוגרים בלבד".

-------

* אני רוצה הביתה

"אתה רוצה לנוח קצת? להתגלח, להתקלח...?"

"אני רוצה הביתה ..." מלמלתי בקול נכאים.

רגע של שקט מתוח עבר, כשישראל, מפקדי, נועץ בי מבט חודר. הוא מכיר אותי כבר חמש שנים, הייתי בטוח שהוא קולט נכון את המועקה שהעיקה על ליבי וכיווצה את קרביי. הוא הציץ בשעון, השעה הייתה שמונה ומשהו, בבוקר.

"בסדר", פלט "צא הביתה, תחזור מחר בבוקר...".

סוף אוקטובר 1973, כמה ימים אחרי הפסקת האש, חזרתי לבסיס אחרי כשבועיים, אולי יותר, בצפון. אחרי נדנודים וניג'וסים למ.פ. מפקדה: הרי הבטחת חילופים?! רוטציה!? נו!?

למען האמת, הרגשתי די גרוע. נסחפתי גם אני לדיכאון שהמלחמה הזו השרתה על כל העם, מקטן ועד גדול. חשתי את ה"דיכי" שלי עולה על גדותיו. רציתי הביתה, לפגוש את המשפחה, להתרווח קצת. יחד עם אלה, גם התביישתי בדיכי הזה. הרי מבחינה אובייקטיבית, ברוך השם, אין לי על מה להתלונן! אף אחד לא הציק לי במיוחד, יש לי מפקד נהדר, חברים טובים, לא נהרגתי, ולא נפצעתי, ולא נשביתי. ובכל זאת... כל תא בגופי וכל נימי נפשי זעקו: הביתה!

באותו הלילה גם התחיל החורף. רוח עזה שמנפנפת את האוהל, וגשם שדולף אל תוך האוהל, מגבירים יופי געגועים הביתה.

אני מגיע לתל אביב מאובק כולי, בגדי מלוכלכים, זקן בן כשבועיים מעטר את לחיי והבעת פניי, לבטח, מסגירה את מועקתי.

ירדתי בתחנה המרכזית ואת שארית הדרך עשיתי, כהרגלי, ברגל. מצאתי את תל אביב שלי, העיר ללא הפסקה, בהפסקה. אפילו ככר המושבות ורחובות אלנבי והעלייה, הפקוקים וסואנים תמיד, התנהלו עכשיו (באמצע הבוקר!), בשקט מופתי, מה שעשה רושם של עיר בחופשת מחלה. ככל שהתקרבתי הביתה, הלכה וגברה ההתרגשות. בפינת הרחוב העפתי מבט לעבר המכולת הקטנה. ראיתי את החנווני מצביע עלי וממלמל משהו. הנדתי בראשי לשלום והספקתי לעשות עוד צעד או שניים, כשאימי יוצאת בריצה מהמכולת: "חיים, חיים!"

קפצנו זה על זו בחיבוק ונשיקות. כמה דמעות זולגות ומרטיבות את לחיינו. מזווית העין אני רואה את החנווני הקשיש, צופה בנו מאחורי דלפקו, ובוכה גם הוא בדמעות שליש.

-------

* לומדים לשחות

בריכת שחיה חדשה נפתחה בתל אביב!!! זו הייתה אטרקציה מופלאה! ומה עוד, שהיא גם נמצאת באזור מוכר ובטווח סביר אליו אפשר להגיע באוטובוס מהבית ועד כמעט אליה. עד אז נסענו לרחוץ רק בחוף הסלע של בת ים. רופא הילדים שלנו, הזהיר את ההורים לא להיכנס למים בחופי תל אביב, "הם לא מספיק נקיים".

בים אי אפשר לנסות לשחות ואפילו לא לצוף סתם על הגב. אבא לא מרשה "כי הים הוא אכזר". בחופי ישראל, טען, יש זרם חזק ואפשר להיסחף למרחקים, בלי להרגיש. יש גם מערבולות מסוכנות, קרוב לחוף. זה היה נכון. על בשרי חוויתי. פעם אחת, כשכבר היינו בדרך החוצה מהמים, נתקעתי במערבולת כזו, כשהמים מגיעים לי בקושי עד המותניים. היה רגע של חרדה כשהחול תחת רגליי ממש בורח, אני לא מצליח לזוז ומרגיש כמו "נשאב" לתוך הקרקעית. צרחתי לאחי והוא מיד נזעק לתפוס אותי בידו ולמשוך אותי החוצה.

לחוף הסלע היינו נוסעים בדרך כלל בהרכב כמעט מלא, אימא ושלושה ילדים, אבא בעבודה. אח"כ הצטרפה גם דודה רג'ינה עם בתה, עדי. כעבור זמן מה אימי כמעט שלא באה לים, נסענו עם דודה רג'ינה ועדי.

אולי אימא רצתה לנוח קצת משלושת הטרחנים שבחופש גדול בן חודשיים, הסתובבו בין הרגליים ...

ואז, נפתחה בריכת גורדון. בפעמים הראשונות נסענו עם ההורים ו/או דודה רג'ינה ועדי. ההורים והדודים/דודות שחו כדגים במים. פרט לאחד שדאג תמיד לשמור מרחק מהדבר הרטוב הזה שנקרא: "מים". באיזמיר שבטורקיה, גרו אבי ואחיותיו כמה שנים בבית שעמד ממש על המים. סיפוריהם, שבאוזני הילדים נשמעו כאגדות על "ימי קדם", היו למעשה זיכרונות בני כעשרים שנה, או אף פחות. הם סיפרו איך נהגו לקפוץ מהמרפסת ישר למימי המפרץ. לראות אותם שוחים, אפילו בגיל מתקדם, היה ממש תענוג. בסגנון חזה עדין, שייטו להם בקלילות הלוך ושוב לאורך הבריכה, ולא ניתן היה לתפוס אותם מתנשפים, אף לא לרגע!

מאבי למדתי כמה כללים בסיסיים לציפה ולשחייה בסגנון חזה, ומאחי למדתי גם את "עקרונות החתירה". שנה אחר כך כבר נסענו אחי ואני לבד, כשהוא, הגדול ממני בשנים ובחוכמה, לוקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי. שם, בבריכה הרדודה, של הילדים, כשאני נזהר שלא לאבד את הקרקעית מתחת כפות רגליי, "שחיתי". קרטעתי לי בנחת, חציי על פני המים והחצי השני מתחת לפני המים...

השמחה הייתה גדולה, אבל הייתה גם בעיה, לא קטנה. הנהלת הבריכה התגאתה במי הים המלוחים והמסוננים ובמידת חום המים, שלטענתה, נשמרה תמיד על עשרים וארבע מעלות צלזיוס. על בשרי שלי, טמפרטורת המים הורגשה כארבע מעלות, בלי העשרים... הכניסה למים דמתה לטבילה באוקיינוס הקרח הצפוני. אחרי דקותיים, "כאילו התרגלתי". אחרי עוד חמש דקות, הצטמררתי כולי, ובעוד חמש דקות נוספות, אני כבר רועד כעלה נידף ושיני נוקשות ברעש ובקצב של פטיש אוויר.

היה זה בסוף כיתה ו', המורה להתעמלות הציע לקחת אותנו, קבוצת תלמידים, לבריכה וללמדנו לשחות.

שמחתי מאוד. נראה היה לי שאוכל סוף סוף, ללמוד לשחות "כמו שצריך" ואם לא אהיה אלוף העולם, אוכל להתנחם במדליית כסף אולימפית. או לפחות, לשפר במשהו את פרפורי החרגוליים במימי הבריכה.

בשעת בוקר מאוחרת, אנו יוצאים לרחוב אלנבי ועולים לאוטובוס, אחרי חצי יום לימודים. יורדים בריינס פינת קרן קיימת (בן גוריון של היום), צועדים בשדרה וביראת כבוד עוברים על פני "הבית של בן גוריון". פושטים בגדינו במלתחה ואצים רצים לבריכה "הבינונית".

לקול פקודותיו הקשוחות של המורה אנו יורדים למים ומתחילים סידרה של: "עצור נשימה וטבול את הראש במים!"

"להתרומם!"

"לקחת נשימה עמוקה!"

"לטבול את הראש במים ולנשוף לאט, לספור עד עשר!"

אני, בכלל לא מגיע לקרקעית. אני תלוי בידיי על שפת הבריכה כשהוא בשלו: הכנס ראש! הוצא ראש! הכנס, הוצא, הכנס, הוצא וחוזר חלילה.

עשר דקות החסד חלפו כבר מזמן, עברו להן ביעף. אני רועד כולי מכף רגל ועד ראש, נקישות שיניי נשמעות למרחוק כמכונת ירייה מראשית המאה. אצבעותיי מתחילות להכחיל, אבל הוא בשלו: הכנס, הוצא, נשום וחוזר חלילה. עכשיו גם הבטן שלי מקרקרת ועושה סימנים של שלשול קרב ובא.

"להרים רגליים ולצוף על הבטן עם הפנים בתוך המים!" פוקד הסדיסט.

העור כולו חידודין, חידודין בצבע כחלחל, הרעידה מתגברת וסימני השלשול מתחדדים. עם כל נשימה אני בולע לגימה הגונה של מים מלוחים. חשבתי כבר לערוק ולהימלט. אולי כדאי לזרוק עליו איזה נעל? או כיסא נוח מאלה הפרושים סביב? אבל הוא כנראה מיהר לאן שהוא, וסיים את השיעור הדבילי הזה בכוחות עצמו. "בשיעור הבא נלמד..."

מה נלמד?! מי ילמד?! חכה לי בסיבוב, טמבל אחד!

רצתי לשירותים, מלתחה והביתה. בשמחה רבה ויתרתי על הסיכוי למדליה אולימפית. אני ממשיך לפרפר במים כחרגול צולע עד היום, וגם זה, רק בתנאי שטמפרטורת המים לא יורדת מתחת לשלושים מעלות!!!