מחקר חדש של מכון מאיירס-ג\'וינט-ברוקדייל בעקבות "מיזם הבדידות" הארצי

מאת שוש להב.

ד"ר מיכל  לרון: "במקום לדבר על התוכנית הטובה ביותר להפחתת בדידות בקרב זקנים, צריך לדבר על התוכנית המתאימה ביותר".

החוקרים ממליצים להקצות משאבים בכל יישוב להפעלת תוכניות לקשישים, ולתת מענה מוגבר לתוכניות בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית וביישובים קטנים - לשם קידום הפגת בדידות.

מחקר חדש של מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל, במימונם של ג'וינט-אשל והקרן למפעלים מיוחדים בביטוח הלאומי, בחן במשך שלוש שנים את תרומתו של "מיזם הבדידות" הארצי, להפגת בדידות בקרב זקנים בישראל. את המיזם הובילו ג'וינט ישראל-אשל, הקרן למפעלים מיוחדים של המוסד לביטוח הלאומי ומשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. המחקר בוצע על ידי ד"ר מיכל לרון, חוקרת מומחית בכירה וראשת צוות בריאות, והחוקרים, איתי מנהיים, יפית כהן, דנה וייס ושלומית קגיה. במסגרת המיזם הופעלו 23 תוכניות שונות על ידי 13 ארגונים בפריסה ארצית רחבה. בתוכניות המיזם השתתפו כ-2,000 איש בני 65 ויותר, גברים ונשים כאחד.

תרומת התוכנית:

מן המחקר עולה כי שביעות הרצון של המשתתפים מן התוכנית שבה השתתפו, הייתה גבוהה. בנוגע לתרומת התוכנית, 57% מן המשתתפים ציינו שהתוכנית תרמה להפחתת תחושת הבדידות שלהם במידה רבה, 71% דיווחו על שיפור במצב הרוח הכללי, 48% דיווחו על שיפור בתחושת הבריאות הכללית ו-45% דיווחו שהתוכנית תרמה ליכולתם להתמודד עם קשיים ועם רגשות לא נעימים. בהשוואה בין רמת הבדידות והדיכאון בקרב המשתתפים בתוכניות, לפני ההשתתפות בתוכנית ואחריה, נמצאה ירידה ממוצעת הן במדד הבדידות והן במדד הדיכאון אחרי ההשתתפות בתוכנית. גם בהשוואה לקבוצת הביקורת, נמצא כי אצל אלה שהשתתפו בתוכניות הייתה ירידה בבדידות ובדיכאון, ואילו אצל אלה שלא השתתפו נמצאה עלייה במדדים אלו.

עוד נמצא, כי תוכניות המאפשרות בעיקר הזדמנות למפגש חברתי בין המשתתפים (כלומר, מבוססות על אסטרטגיה של הזדמנות לאינטראקציה חברתית), מתאימות יותר לאנשים עם רמה התחלתית נמוכה יחסית של בדידות. כמו כן, תוכניות אלה תורמות להפחתת הדיכאון בקרב גברים יותר מאשר בקרב נשים. תוכניות לחיזוק המסוגלות החברתית (למשל, קבוצות תמיכה), תורמות להפחתת הדיכאון בקרב זקנים מבוגרים (בני 80 ויותר), יותר מאשר בקרב זקנים צעירים (בני פחות מ-80).

מעלים הנושא לסדר היום החברתי:

ד"ר מיכל לרון, ראשת צוות בריאות וחוקרת בכירה במכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל, מציינת כי מן המחקר עולה, שזקנים בעלי מאפיינים שונים צריכים ומעוניינים להשתתף בתוכניות מסוגים שונים. לכן, במקום לדבר על התוכנית הטובה ביותר להפחתת בדידות בקרב זקנים, צריך לדבר על התוכנית המתאימה ביותר. ד"ר לרון ממליצה שבכל יישוב יופעלו לפחות שתי תוכניות, המבוססות על אסטרטגיות שונות להפחתת בדידות, כך שאפשר יהיה לתת מענה לצרכים השונים.

החוקרים מציינים כי המיזם תרם ברמת היישוב, להעלאת המודעות לנושא הבדידות בזיקנה בקרב אנשי מקצוע ביישוב, לשבירת הטאבו ולהתמקצעותם בתחום, להעלאת הנושא לסדר היום החברתי ולהטמעת תוכניות ופעילויות בנושא. לדברי יוסי היימן, מנכ"ל ג'וינט-אשל: מיזם הבדידות והמחקר המלווה אותו, העלו את נושא הבדידות המשמעותי תמיד, ועוד יותר בימי הקורונה,  כנושא חשוב ביותר לאיכות חיי הזקנים. אני מקווה שמסקנות המחקר ואתר האינטרנט הייעודי שפותח בנושא, יתרמו להעלאת מודעות בקרב הציבור הרחב ואנשי המקצוע, להפעיל תוכניות בנושא לטובת הזדקנות הוליסטית מיטיבית בעידן של 100 שנות חיים.

כמה המלצות יישומיות:

בעקבות המחקר מצביעים החוקרים על כמה המלצות יישומיות לפיתוח מדיניות להפחתת תופעת הבדידות בזיקנה:

להקצות משאבים ולתת מענה מוגבר לתוכניות בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית וביישובים קטנים.

ליצור "פורום בדידות" בין-משרדי ובין-ארגוני שיוביל לשיתופי פעולה בין אנשי המקצוע ברמה המקומית לאיתור הזקן הבודד ושילובו חזרה בקהילה.

להעלות מודעות לסוגיית הבדידות בהדרכות, בהכשרות ובהשתלמויות הן לעובדים סוציאליים והן לעובדי מערכת הבריאות.

לאתר זקנים בודדים ביישובים באמצעים מגוונים העומדים לרשות הגורמים הרלוונטיים.

אודות "מיזם הבדידות":                                      https://www.lonelyelderly.net/abou

(צילום: שוש להב)