המלצה על הסרט: תלמיד מספר 1

מאת שוש להב.

כל הילדים רוצים לנצל את חוק חינוך חינם, שזה עתה נחקק על ידי הממשלה בקניה. אבל מה קורה כאשר מארוגה, לוחם מאו מאו בן 84, נחוש אף הוא ללמוד לקרוא?

מידי פעם צץ בקולנוע סיפור אמיתי, על דמות המרגשת אותנו, הצופים. זה מה שעושה לנו מארוגה, לוחם מאו מאו בן 84, שרוצה גם הוא ללמוד לקרוא, בעקבות חוק חינוך חינם שהוכרז בקניה בשנת 2002. שיר הלל לרוח האדם, בסרט מעורר השראה.

סרטו של ג'סטין צ'דוויק לתסריט של אן פיקוק, זכה כחביב הקהל בפסטיבל טורנטו 2010, בפרס התסריט בתחרות הקולנוע האפרו אמריקאי, בפרס הבימוי בפסטיבל סדונה בארצות הברית ובפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל פאלם ביץ. בהחלט ראוי.

בכפר קטן בקניה מצטופפים מאות ילדים בבית ספר יסודי. כולם רוצים לנצל את חוק חינוך חינם שזה עתה נחקק על ידי הממשלה. תלמיד אחד מעורר השתאות, כאשר הוא דופק על השער: מארוגה, לוחם מאו מאו בן 84, רוצה גם הוא ללמוד לקרוא.

סרטו המרגש ומרומם הנפש של צ'אדוויק מבוסס על סיפור אמיתי ומצולם באתר ההתרחשות בקניה, עם צוות שחקנים לא מקצועי ברובו. הסרט עוקב אחר מסעו המופלא של מארוגה ובו בזמן עוסק גם בצלקות שנותרו בקניה מאז קבלת העצמאות מבריטניה בשנת 1963. הסרט מתעכב על המחלוקות בין אותם קנייתים שמרדו בבריטים וסבלו מוות ועינויים בשל כך, לבין אלה שנותרו נאמנים, קרע שעדיין קיים ארבעים שנה אחרי האירוע.

השחקן אוליבר מוסילה ליטונדו נהדר בדמותו של מארוגה, ומגלם את כל החוזק וההומור של הדמות. הוא אומנם נעזר במקל הליכה כדי להגיע לבית הספ,ר וגם העיניים כבר לא מה שהיו, אבל הוא הוכחה חיה לכך שאף פעם לא מאוחר ללמוד. השחקנית נעומי האריס מגלמת את דמותה של מנהלת בית ספר, שמצליחה לתפקד ולהצליח למרות כל הקשיים. הילדים מבית הספר אוליסריאן ובית הספר היסודי המסאי בקניה, משחקים את חבריו לכיתה של הגיבור. 

הפקת הסרט החלה בעקבות מאמר שהתפרסם בלוס אנג'לס טיימס ונכתב על ידי רובין דיקסו, שסיפר את סיפורו יוצא הדופן של מארוגה, כפרי קנייתי בן 84. אדם שלחם עם לוחמי המאו מאו נגד הכיבוש הבריטי בקנייה, בשנות ה- 50. כשהכריזו שלטונות קנייה בשנת 2002, שהם מציעים חינוך חינם בבתי ספר לילדים, מארוגה הגיע לבית הספר שנוהל על ידי ג'יין אובינצ'ו, וביקש ממנה שתקבל אותו כתלמיד ותאפשר לו ללמוד לקרוא ולכתוב.

גיבור הסיפור שנתקל בהתנגדויות והתנקלויות, פנה לאומות המאוחדות בבקשה לטפל בצורך בחינוך באפריקה. התסריטאית אן פיקוק (שעיבדה למסך את סיפורי "נרניה") נשבתה בסיפור מיד כשקראה אותו. "הרמתי טלפון לסוכן שלי ואמרתי, אני חייבת לעשות משהו עם הסיפור הזה. האומץ שלו הקסים אותי, זה אדם שאין לו דבר, אבל הוא מאד רוצה שתהיה לו היכולת בגילו לקרוא. היכולת והרצון שלו, הצניעות ללכת ללמוד בבית ספר עם ילדים, וכמובן הרקע שלו כלוחם מאו מאו. הוא כבר עמד על שלו בעבר ועכשיו הוא עושה את זה שוב".

מה שהשפיע ביותר על מפיקי הסרט, היתה הפגישה עם גיבור הסרט, שמת מסרטן מספר חודשים אחר כך. הם נפגשו בהוספיס בו שהה מארוגה, "הוא לוחם אמיתי סרב להיות זקן, הוא כל הזמן אמר 'אני לא זקן'. הוא רצה לטייל, סייענו לו לעשות זאת. הוא היה קל כמו נוצה אבל יכולת לחוש את העוצמה הפנימית שלו. האחיות רדפו אחריו עם כסא גלגלים אבל הוא רצה לטייל ברחובות ניירובי".

המפיק הרדינג סיפר שמארוגה ביקש כל הזמן שיביאו לו להוספיס מורים כדי להמשיך ללמוד, אבל האחיות התנגדו כדי לא לעורר אפליה מול החולים האחרים. 

הצילומים, כאמור, נעשו בקניה, למרות שתעשיית הקולנוע בה אינה מפותחת. גם החיפוש אחרי השחקן לתפקיד הראשי היה משימה קשה. זהו ספור קנייתי וצ'דוויק רצה ללהק שחקן קנייתי, הקושי היה למצוא אדם בגיל הזה ובמיוחד כאלה שיעמדו בבדיקות הרפואיות הנדרשות. היה גם צריך למצוא שחקן שיוכל לשחק באנגלית ובשפת המקום קיקויו.

לבסוף נמצא אוליבר ליטונדו, קריין חדשות בשנות השבעים שהחל לשחק. ליטונדו הכיר היטב את הסיפור, ואמר שהדרך בה הוצג הסיפור במדיה המקומית היתה יבשה ולא מעניינת, בצורה שאנשים לא גילו בה עניין. בעיקר הגישה היתה שהגיבור הזקן של הסיפור מנסה לעשות קצת כסף מן הסיפור הזה. וכמו שרואים בסרט, גם מנהלת בית הספר הואשמה שניסתה להרוויח על חשבונו של מרגו. הסרט עושה צדק לסיפור האמיתי. 

אחת המשימות הרגישות בסיפור היתה לטפל בסיפורם של מורדי המאו מאו בקטעי העבר בסרט (ומלחמות בין שבטיות). הקטעים בהם מרוגה הצעיר נלחם בבריטים. משפחות רבות בקנייה לא מדברות על חלקם באותו מאבק, כי הפצעים עדיין מדממים. זה נושא מאד פרטי. אבל עם צוות קנייתי גדול לצידו הצליח צ'דוויק למצוא מספיק אנשים שיספקו לו תיאורים שעזרו לו בעשייה.

תלמיד מס' 1 הוא סרט מעורר השראה, ומבהיר שגם בגיל 84 ניתן להתחיל מחדש..