גלגולו של צמיד
צחי | 26 לדצמבר 2012
מאת ישראל טיר - גמלאי הבנק.
>הסיפור המצמרר של חנה לאה הקטנה, שצמיד היד שלה התגלגל מירושלים לפולין ומערש מותה חזרה לירושלים, ועתה יש לה שם ב"יד ושם".
במסע שורשים לפולין, עמדנו דוממים מול אנדרטת קבר אחים בביאלסטוק. הביקור נערך בליווי זוג פולנים אשר משפחתם נמנית על חסידי אומות העולם.
האנדרטה עמדה במרכז פארק סמוך לבית הקברות היהודי במקום, עליה היו חקוקים באותיות עבריות פרטי האירוע הטרגי בתקופת השואה.
"כאן קבורה שארית פליטת יהודי ביאליסטוק שרוכזו בבית הכנסת הגדול בעיר
ולאחר שנדחקו פנימה על-ידי הגרמנים הועלו באש ונשרפו חיים כ-3000 איש
גברים, נשים וטף."
שותקים מול האנדרטה, איש איש עם הרהוריו ומחשבותיו, ניסינו להעלות בעיני רוחנו את אשר התרחש במקום לפני כשישים שנים. חשנו ברגלינו את קדושת המקום עליו עמדנו.
בפארק טיילו להם בצהרי היום עוברי אורח מקומיים כדבר שבשגרה. עוד אנו עומדים נרגשים מהחוויה שזה עתה חווינו, בא לקראתנו זקן פולני כשהוא מושך אחריו כלבלב ברצועה. הוא פנה אלינו בחיוך, פניו היו סמוקות ובהילוכו היה מתנדנד קלות מצד לצד, כנראה לאחר שלגם איזה בקבוקון אחד או שניים של וודקה.
מבנה גופו שמנמן, ראשו עגלגל עם שיער כסוף ומדולדל. הוא פנה אלינו בפולנית והזוג הפולני שהיה איתנו מיהר לשמש כמתורגמן: "האם אתם יודעים לקרוא בשפת היהודים?" ומיד המשיך, "אני נושא עימי חפץ שמצאתי כאן בתקופת המלחמה, עד היום לא פגשתי באיש שיתרגם לי את משמעותם של המילים החקוקות בחפץ שאיתי".
לאחר שתיקה קלה המשיך: "כיוון ששנים רבות לא ביקרתי בעיר הזו, החלטתי לבקר בפארק, אולי אפגוש ביהודים". שקט השתחרר, הוא תחב את ידו לכיס מכנסיו. הבטנו בו בתמיהה ובסקרנות, מה הוא החפץ שאותו הוא מבקש להציג בפנינו?
באחת לבשו פניו ארשת רצינית וחיוכו המעושה נמוג. הוא אחז בשקית הקשורה ברצועת בד. אט אט התיר את הקשר ושלף החוצה את החפץ המסתורי. היה זה צמיד כסף השייך לילדה ובו היו חקוקות המילים: "חנה לאה" על רקע אבני הכותל.
פניתי אל האיש המסתורי והבהרתי לו את משמעות המילים בצמיד, כאשר הזוג הפולני ממהר לתרגם לו את דברי: "חנה לאה זה שם של ילדה יהודיה, נהגו לתת לילדים שמות פרטיים כפולים. הנה לאשתי למשל קוראים רבקה לאה".
האיש קרב אלי, מבטו היה חתום ועיניו כעיני זכוכית כהה, ריח אלכוהול עלה מפיו. הוא פנה אלי ואמר: "אם כך אבקשך לקחת את הצמיד הזה ממני". הוא העביר את הצמיד לידי, חשתי ברעד קל באצבעותיו. טרם הספקתי לומר לאיש דבר, הוא הפנה את גבו אלינו ובצעד מהיר כשהוא מושך את הכלבלב אחריו עזב את המקום.
החזקתי את הצמיד בכף ידי, חשתי כאילו אני אוחז בידי אבן קטנה וזוהרת מהחלל החיצון שמשקלה יחסית לגודלה עצום. חברי ואני בתוכם העלינו השערות שונות, כיצד הגיע הצמיד ליד הפולני. כיצד הסיר את הצמיד מידה החרוכה של הילדה, האם השתתף בפוגרום, האם השתתף בקבורה או עבר במקרה במקום?
סוד זה האיש המסתורי לקח איתו, ואנו הנוכחים מתחבטים בו עד עצם היום הזה.
בתקופת שהותנו בפולין עד לסוף אותו מסע, הנחתי את הצמיד עמוק במזוודה
בתא מבודד. קשה היה לחזור ולמשש אותו. כשהגענו ארצה יצרנו קשר עם "יד ושם" בירושלים ומסרנו להם את הצמיד למשמרת נצח וזיכרון.
באחד הימים פגשנו קרוב משפחה, ניצול שואה, השמענו לו את סיפור הצמיד, כמו כן תארנו בפניו את מראהו. האיש ספר לנו כי ידוע לו שצמידים כאלה יוצרו בבצלאל בירושלים ונשלחו לגולה. יש להניח שהצמיד נשלח מירושלים לאותה ילדה במתנה, חייה נקטפו באורח כה טרגי, ולנו ניתנה הזכות להחזירו לירושלים כזיכרון נצח.