"כשהתותחים רועמים המוזות שותקות"

בסתם יום רגיל,

סתווי ומעונן,

השכמתי קום עם שחר

לחוש בצינת הבוקר,

ולהרגיש איך יום נולד.

מעלי פרושים עננים

לבנבנים, אפורים קמעה,

כשבין קרעי השמים הכחולים,

מגיחים ומבצבצים

קרני השמש בורוד ובזהוב.

למטה בשדרה מתנשאים זקופים

שני טורי עצי פיקוס,

בירוק כהה.

צמרותיהם נעות ברוח הקלילה

וציוץ הצפרים שנמו את שנתן

בינות לענפים,

ממלאים את היקום

בקולות תפילה ורינה

ליום החדש.

זאת עירי ת"א, עיר הולדתי.

רחש מנועי המכוניות

נבלע בזמרת הצפרים

המציפים אותי בגלי אושר.

איזה יום יפה !!!

אני יושבת במרפסת ביתם

של אביב, דניאל ועידו

והחתולים בלוז ואגטה גם

שהקימו להם קן חם ונעים

במקום הזה.

כשנכנסתי לרגע קט פנימה

נגלה לעיני  מראה שלא ראיתי מימי:

- שני נכדי משוש חיי

דנדוש ודודו המופלאים,

ישנים עדיין שנת ישרים רגועה,

כשהחתולים בלוז ואגטה

האחת חבוקה בזרועה של דניאל

ואילו השני ישן לרגלי עידו.

התמונה המרגשת והמחממת את הלב

מתרחשת

כשרעם התותחים ונפץ הטילים,

גיחות המטוסים,

גניחותיהם של הפצועים,

ממשיכים במלחמתם יהודים וערבים

בני יצחק וישמעאל,

זה מול זה, כבר היום השמיני

בין עזה לארצנו הקטנטונת,

ואני שואלת:

- הלנצח תאכל חרב ?