"הבנליות של הרוע" - חנה ארנדט - הדמות, המחזה ועתה הסרט

מאת שוש להב.

חנה ארנדט - היהודיה הגרמניה וניצולת השואה, הפילוסופית המוערכת בארה"ב, העיתונאית ומשפט אייכמן. הספר השערורייתי, המחזה, ועתה הסרט.  

סרטה החדש של מרגרטה פון טרוטה, שהוא מעין דרמה דוקומנטרית, מתמקד בחנה ארנדט -  יהודיה ילידת גרמניה וניצולת שואה, שעשתה קריירה מזהירה  בארה"ב כפילוסופית ויצרה סערה גדולה כעיתונאית. ארנדט נשלחה מארה"ב לישראל לסקר את משפט אייכמן, הכתבות שלה והספר המאד שנויים במחלוקת שכתבה בעקבות החוויה, עם הביטוי "הבנאליות של הרוע" המופיע בו, הפך למושג-מותג מעורר מחלוקת.

על הסרט הזה לא אוכל להעביר ביקורת כעל סרט רגיל. למרות שהבמאית המהוללת שלו - מרגרטה פון טרוטה והשחקנית הראשית - ברברה סוקובה, עוררו ציפיות והתרגשות לקראת יציאתו בקולנוע, הוא אינו סרט שגרתי (וכסרט, גם לא מומלץ במיוחד). מה שחשוב בו הוא הסיפור הדוקומנטרי, וזו הסיבה שאמליץ ללכת ולראותו, בגלל ההיסטוריה, בגלל הקירבה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה.

 "חנה ארנדט" הוא דיוקן של אישה משכילה ודעתנית, שטלטלה את העולם (בעיקר היהודי) עם תגליתה על "הבנאליות של הרוע". לאחר שהיא נוכחת במשפטו של אדולף אייכמן הנאצי בירושלים, ארנדט מעזה לכתוב על השואה במונחים שאיש לא שמע מעולם. עבודתה מעוררת מיד שערורייה, וארנדט עומדת בנחישות מול מתקפות של חברים ויריבים כאחד.

אבל בעוד המהגרת הגרמנייה-יהודייה מתאמצת להדחיק את האסוציאציות הכואבות שלה עצמה לגבי העבר, הסרט חושף אצלה תמהיל מתעתע של יהירות ופגיעות, ומציג נפש שהגלות הגדירה וחיבלה בה.

הסרט מתאר את חנה ארנדט (ברברה סוקובה) במהלך ארבע השנים (1961 עד 1964), שבהן היא צופה, כותבת ומתמודדת עם קבלת הפנים שזוכה לה עבודתה על המשפט של פושע המלחמה אייכמן. אנו צופים בארנדט נוכחת במשפט, מלווים אותה בעודה סופגת את מתקפות המבקרים ונהנית מתמיכתה של חבורה קטנה של חברים נאמנים.

אנו חווים את העוצמה של היהודייה החזקה הזו, שנמלטה מגרמניה הנאצית ב-1933. ארנדט הסוערת והמעשנת בשרשרת, מאושרת ופורחת באמריקה, אבל השקפתה הנוקבת הופכת אותה לאאוטסיידרית בכל מקום שאליו היא הולכת.

זה התחיל כאשר ארנדט שומעת שהשירות החשאי הישראלי חטף את אדולף אייכמן בבואנוס איירס והביא אותו לירושלים. היא נחושה לדווח על המשפט. ויליאם שון (ניקולס וודסון), עורך המגזין "ניו יורק טיימס", נרגש מהעובדה שאינטלקטואלית מוערכת כזאת מסקרת את המשפט ההיסטורי, אבל בעלה של ארנדט, היינריך בלוכר (אקסל מילברג), לא כל כך בטוח.

בעלה חושש שהמפגש הזה יחזיר את חנה האהובה שלו אל תוך הזמנים האפלים ההם. ארנדט נכנסת לאולם המשפטים המתוח בירושלים בציפייה לראות מפלצת, ובמקום זאת היא מוצאת אדם חסר חשיבות. הבינוניות הרדודה של האיש לא מסתדרת לה בקלות עם הרוע העמוק של מעשיו, אבל ארנדט מבינה עד מהרה שהסתירה הזו היא החידה שחייבים לפתור.

ארנדט חוזרת לניו יורק וכשהיא מתחילה לפרוש את פרשנותה פורצת הדרך לגבי אדולף אייכמן, פחד מבעבע בקרב הידיד הטוב ביותר שלה, הנס ג'ונאס (אולריך נוטן). הגישה הפילוסופית שלה רק תעורר מבוכה, הוא מזהיר. אבל ארנדט מגנה על נקודת המבט האמיצה והמקורית שלה והיינריך תומך בה לאורך כל הדרך.

לאחר שנתיים של חשיבה אינטנסיבית, קריאה נוספת ועוד שיחות עם הידידה האמריקאית הטובה ביותר שלה, מרי מקארתי (ג'נט מקטיר), החוקר והידיד הגרמני שלה, לוטה קוהלר, וכמובן, התייעצות רציפה עם היינריך, היא מוסרת לבסוף את יצירתה הכתובה. פרסום המאמר ב"ניו יורקר" מעורר שערורייה מיידית בארה"ב, בישראל ועד מהרה בשאר העולם, כולל נתק מחברים קרובים.

הסרט "חנה ארנדט" מספק תובנה לגבי החשיבות העמוקה (לא חייבים להסכים) של רעיונותיה. אבל מרגשת עוד יותר היא ההזדמנות להבין את הלב החם ואת השכלתנות הקרה, של האישה המורכבת והמרתקת הזאת.

חנה ארנדט נולדה ב-14 באוקטובר 1906 בהאנובר וגדלה עם הורים יהודים מתבוללים בעלי השקפה סוציאל-דמוקרטית. היא למדה פילוסופיה ותאולוגיה במארבורג ובהיידלברג, ובין המרצים שלה היה גם מרטין היידגר - נערץ, נשוי ומבוגר ממנה בשנים רבות -  שאיתו היא ניהלה רומן. בסרט כמעט אין התייחסות ליחסים בינה לבין הפילוסוף היידגר, שהצטרף למפלגה הנאצית על כל המשתמע מכך. על הקשר המיוחד-מורכב ביניהם נכתב המחזה המצויין "הבנאליות של האהבה", פרי עטה של סביון ליברכט, שעלה בתיאטרון בית לסין.

נישואיה הראשונים של ארנדט, מ-1929 עד 1937, היו לפילוסוף גינטר אנדרס. ב-1933, לאחר שהגסטפו עצר אותה לתקופה קצרה, היא נמלטה דרך קרלסבד וז'נבה לפריז. היא עבדה עבור "עליית הנוער", ארגון יהודי שעזר לילדים יהודים לעלות לארץ ישראל. בפריז ב-1937, היא פגשה את היינריך בלוכר, קומוניסט לשעבר ואוטודידקט מרקע של מעמד הפועלים, שאיתו היא התחתנה ב-1940. לאחר שנכלאה וברחה ממחנה המעצר הידוע לשמצה בגורס, היא היגרה ב-1941 עם בעלה ואמה לארה"ב.

במשך שנים רבות, התפרנסה ארנדט מכתיבת מאמרים ומעבודה בהוצאה לאור, עד שבסוף מצאה משרה כמזכירה הכללית של הארגון להצלת התרבות היהודית ולטיפוחה. ב-1951, היא השיגה אזרחות אמריקאית, ובאותה השנה, ספרה "מקורות הטוטליטריות" - מחקר מקיף של המשטר הנאצי והמשטר הסטליניסטי, יצא לאור. הספר הפך לקלסיקה אינטלקטואלית מיידית וחנך את הקריירה שלה באמריקה. לאחר שקיבלה דרגת פרופסור אורח באוניברסיטות פרינסטון והארוורד, היא קיבלה דרגת פרופסור מן המניין באוניברסיטת שיקגו ובבית הספר החדש למחקר חברתי בניו יורק.

ב-1958, היא פרסמה את ספרה "המצב האנושי" וב-1961 טסה לירושלים כדי לדווח על משפט אייכמן עבור המגזין "ניו יורקר". מאמריה פורסמו בחמישה חלקים ב-1963. הם גררו סיקור תקשורתי נרחב. היא ניצבה מול התנגדות עזה וספגה ביקורת הרסנית, על האופן שבו תיארה את המועצות היהודיות ועל דיוקן אייכמן שהיא שרטטה. אבל ספרה הבא, "אייכמן בירושלים: דוח על הבנאליות של הרוע", קנה לו מקום של כבוד, גם אם שנוי במחלוקת, ברוב הדיונים הרציניים על השואה. כיום הוא נחשב לאחד הספרים החשובים ביותר שלה. היא נפטרה בניו יורק, ב-4 בדצמבר 1975.

ונחזור ליוצרת הסרט, מרגרטה פון טרוטה, הבמאית והתסריטאית. היא נולדה בברלין ב-1942 ולמדה שפות וספרות גרמנית ולטינית במינכן ובפריז. הייתה שחקנית מבוקשת בסרטים של ריינר ורנר פסבינדר והרברט אכטרנבוש. היא עבדה על תסריטים של בעלה לשעבר פולקר שלנדרוף והשתתפה בבימוי העיבוד הקולנועי של היצירה "הכבוד האבוד של קתרינה בלום", מאת היינריך בל.

מרגרטה פון טרוטה נחשבת לאחת התסריטאיות הידועות בעולם. לאחר עבודת הבימוי העצמאית הראשונה שלה, "ההתעוררות השנייה של כריסטה קלאגס" (1978), היא יצרה סרטים חשובים ושנויים במחלוקת כגון "רוזה לוקסמבורג" (1986), "רוזנשטראס" (2003) ו"מבט: מחייה של הילדגארד פון בינגן" (2009). לאורך השנים, היא יצרה רפרטואר נרחב של סרטי קולנוע אידאולוגיים ומרשימים שתמיד הפגינו את הכישרון הבולט שלה במיזוג החוויה האישית עם המוטיב הפוליטי לכדי סגנון ייחודי עתיר רגש וקוסם לקהל הרחב. יצרה סרטים לקולנוע ולטלוויזיה וגרפה הצלחה גדולה בביתה השני, איטליה, עם סרטים כגון "מריאנה וג'וליאנה" (פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה 1981, הסרט הגרמני העטור ביותר בפרסים) ו"רוזנשטראס" (פרס גביע וולפי לשחקנית הטובה ביותר, קטיה ריימן, ב-2003).

השחקנית ברברה סוקובה, המגלמת את דמותה של חנה ארנדט, שיתפה פעולה  לאורך השנים עם ריינר ורנר פסבינדר ומרגרטה פון טרוטה, והפכה להתגלמות התמצית של תולדות הקולנוע הגרמני. סוקובה נולדה בברמן, התחילה את הקריירה שלה בבית הספר המפורסם של מקס ריינהרדט בווינה ואז הופיעה רבות על במות התיאטרונים

בתחילת שנות ה-90, עברה ברברה סוקובה לניו יורק והמשיכה בקריירה שלה כזמרת, כשהיא עובדת עם כמה מהתזמורות והמנצחים הגדולים בעולם, כולל הפילהרמונית של ברלין, תזמורת קליבלנד, הפילהרמונית של וינה, הפילהרמונית של לוס אנג'לס, אנסמבל שנברג בניצוחו של קלאודיו אבאדו, אסה פקה סאלונן, ריינברט דה לו, קונצרטחבאו, קרנגי הול.

היא גרפה פרסי משחק על עבודתה בקאן ובוונציה, שלושה "פרסי קולנוע בזהב" גרמניים, "פרס אדולף גרים בזהב", ולאחרונה, פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל מונטריאול עבור משחקה בסרט "המצאת הנקניקייה בקארי" ב- 2008.

בנוסף למוזיקה קלאסית, ברברה סוקובה מופיעה בקונצרטים עם להקת הרוק שלה "אקס פאטסי".