"בא בימים" - יורם קניוק בספרו העוסק בזיקנה ומוות

מאת שוש להב.

צייר זקן ונבגד מצייר מתים לפרנסתו. נובלה מרה ומרגשת כאחד, פסימיות אישית אבל עם פתח אופטימיות להמשכיות; רקוויאם לסופר והפובלציסט יורם קניוק, שהלך לעולמו בשבת (8.6.2013), בן 83 היה במותו. 

הסופר והפובלציסט יורם קניוק הלך לעולמו בשבת (8.6.2013), בן 83 היה במותו. בשנים האחרונות סבל מבריאות רופפת והוא נפטר בבית החולים איכילוב בתל אביב. לבקשתו, לא תערך לו הלוויה - הוא הורה על תרומת גופתו למדע ואחר כך לשריפה.

ממש לאחרונה קראתי את ספרו "בא בימים" (בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2012), נובלה מרה אך מרגשת, פסימית עם פתח לאופטימיות. רקוויאם על עצמו - וכמה אקטואלי להתיחס עתה לספר ולסופר.

אורלוב, גיבור הסיפור, הוא צייר זקן ונבגד המצייר מתים לפרנסתו. לילה אחד מתקשרת אליו אלמנה טרייה ומזמינה אותו לצייר את קלסתרו של בעלה המת. המפגש בין שניהם מוליד מחול נוגע ללב של כנות, חמלה וזיכרון. אורלוב, שׂבע ימים וכישלונות, פורש בפני האישה הזרה את סיפור חייו, והיא מחזירה לו בסיפור מפתיע משלה. ככל שהלילה מעמיק והשעות נוקפות, אורלוב מגלה כי המת שאותו הוא מצייר אינו זר לו לגמרי, גילוי שצובע באור חדש את המפגש ביניהם, שני מכרים שלא נפגשו מעולם.

אורלב שש אלי מוות, ואומר לבנו (בסיפור): "באיזו רשות אני חי, עמרי. לולא אתה ועכשיו גם אישה שציירתי אתמול את בעלה המת, הייתי מזמן מת. בשביל מה לי לחיות?". ואם כאן הפסימיות שלטת, הרי שלבנו האיכפתי ולבתה של האישה והמת, אולי תזרח השמש..

"בפתח העשור התשיעי לחייו הוציא קניוק מתחת ידו נובלה חדשה ויפהפייה, מרוכזת וצלולה כבדולח. בסגנונו הייחודי והכן, המערב חומרים אוטוביוגרפיים ובדיוניים, זיכרונות אמיתיים ואפשריים, רוקם קניוק בעצבים חשופים סיפור מרגש על צייר כושל ובא בימים, הלומד להשלים עם ניצחונו, על שלם שנולד מתוך החסר, על קלוּת שנקנית ביגיעה, ועל התנגשות חזיתית עם החיים דווקא על סף המוות"   (מתוך הכתוב בעטיפת הספר). 

יורם קניוק נולד ב-1930 בתל אביב. שירת בפלמ"ח ונפצע במלחמת העצמאות. הוא כתב יותר מעשרים ספרים, בהם רומנים, קובצי סיפורים ונובלות. ספריו תורגמו ליותר מעשרים שפות, הומחזו והוסרטו. קניוק הוא חתן פרס ברנר, פרס ביאליק ופרס זאב לספרות ילדים. חתן פרס ספיר (2010) על  ספרו תש"ח.

עיקר פרסומו הגיע מספריו המצליחים, ביניהם "חימו מלך ירושלים" (1965), "אדם בן כלב" (1968), "סוסעץ" (1974), "היהודי האחרון" (1982), "הברלינאי האחרון" (2004), ו"תש"ח" (2010). לצד כתיבת פרוזה, עסק קניוק גם בציור.

"אני מצייר מתים, מפני שהמתים אינם רואים את עבודתי ואינם מתלוננים", אומר אורלב בסיפור, "אספנים מתים עדיפים על אספנים חיים. מבקרי אמנות מתים עדיפים על מבקרים חיים. את הציורים המעטים יראו איש אחד או שניים בביתם וזר לא יכירם".

צילום עטיפת הספר: איריס נשר

צילום יורם קניוק: נמרוד סונדרס