תל-אביב שלי
04 ליולי 2013
מאת אסתר אלחסיד.
זכרונותיה של אסתר אלחסיד, אלמנתו של רוברטו אלחסיד ז"ל, מהעיר הלבנה שהפכה לעיר ללא הפסקה.
כילידת תל-אביב של שנות ה- 30 ברצוני לספר לכם על העיר העברית הראשונה באותם הימים.
נתחיל במספר התושבים בארץ. הישוב מנה כ- 650 אלף איש. העיר תל אביב היתה קטנה, גבולותיה מצומצמים. הימים ימי המנדט הבריטי. הים בגבולה המערבי היה בשבילנו אוצר הטבע הנפלא ביותר.
מאחר והבתים התנשאו לגובה של קומותיים, רוחות הים המערביות נשבו דרך מרחבים פתוחים והגיעו למרחוק. רוחות שהשיבו את נפשנו במיוחד בקיץ.
הרחובות עצמם היו צרים יותר. בצמתים עמד שוטר מתחת לגגון קטן וניתב את התנועה שהיתה בלאו הכי דלילה, כשהוא מנפנף בזרועותיו כשמשרוקית תקועה בפיו.
בכבישים נסעו אוטובוסים קטנים של ה"מעביר", כשהדלתות פתוחות כל משך הנסיעה. מספר הקווים היה קטן.
בנוסף לאוטובוסים היו כלי רכב מועטים. ברחובות דהרו סוסים רתומים לעגלות משא. לעיתים רחוקות נסענו במרכבות "פייטונים" ששימשו כמונית שירות.
הסבלים הרכובים על תלת אופן העבירו תוצרת חקלאית או כל משא אחר. היו גם סבלים שרכבם היה עגלת עץ בעלת 4 גלגלים, כשהסבל דוחף בידיו את העגלה העמוסה לעייפה.
לעיתים ראית גם חמורים הרתומים לעגלות משא קטנות כשהמושך במושכות ערבי. ערביי יפו היו מגיעים עם מרכולתם לאזור המסחרי בעיר.
בילדותי ביליתי שעות רבות כשהתבוננתי מ"הבלקון" (כך קראנו למרפסת), שהמעקה שלה היה עשוי מפיתוחי ברזל מסורגים ודרכם ראיתי עולם ומלואו. העגלונים נהגו בסוסים ביד קשה והצליפו בהם בשוט על מנת לזרזם, דבר שהסב לי צער רב.
לעומתם היו סוסים אציליים רתומים למרכבות ל"פייטונים", כשהם מטופפים בפרסותיהם ומפנים ראשם המתנשא בגאון ימינה ושמאלה מטה ומעלה, כשצווארם הארוך עטור בסרטים צבעוניים ונוצות. הרכבים טיפחו את סוסיהם ומרכבותיהם וקישטום בסרטים צבעוניים ופעמונים קטנים שהשמיעו צלילים נעימים.
הבניינים היו צמודים זה לזה. בחלק האחורי של הבנין היתה חצר גדולה הגובלת בחצרות הבתים שממול, כשקיר המשותף לשני הבניינים, שימש כגדר אבנים. קרבה זאת הטיבה עמנו – הילדים.
כשרצינו להגיע לחבר או חברה שגרו ממול בצד האחורי של הבית, לא יצאנו דרך חזית הבנין אלא ירדנו לחצר האחורית, טפסנו על גדר האבנים המשותפת לשני הבניינים וכך קצרנו את הדרך כשאנו מכייפים בדילוגים, בטיפוס ובקפיצות מבלי לצאת כלל לרחוב.
בבתים לא היה טלפון. מכשיר הטלפון היה נדיר. רכשו אותו ככלי עבודה, בבתי המסחר הגדולים. מספר תאי הטלפון שהיו מוצבים ברחובות שאף לאפס כי לתושבים לא היה טלפון בבית. ה"טלפון" היחיד הנפוץ בין הילדים היה מתוצרת בית. לקחנו שני גביעים של לבן, לבניה או שמנת חמוצה (מעדני חלב אחרים לא היו בכלל). בתחתית הגביע נקבנו חור והשחלנו דרכו חוט משיכה דק וחזק, השלכנו את קצה החוט למרפסת שממול, החבר קשר את קצה החוט לגביע שבידו והרי לכם טלפון. כך התנהלו השיחות. איני זוכרת מה היתה איכות הקול, אך מה שלא קלטנו "דרך הטלפון" שמענו מפי הדובר...
מגרש המשחקים שלנו היה החצר האחורית בימי חול וימי שבת וחג – הרחוב.
התגודדנו חבורות חבורות. בימי שישי כשהשמש ירדה ונשקה לים, הרחוב לבש חג, הכל היה נקי.
הרוכלים פינו את דוכניהם, הרכבים והעגלונים עם עגלות הסוסים והחמורים שלהם הדירו רגליהם מרחובותינו עד צאת השבת.
ההמולה שהדהדה באוזנינו כל השבוע – נדמה ופינתה מקומה לקולות הילדים ולצחוקים במשחקים.
משחקי הכדור, היו נפוצים ביותר. קפיצות ודילוגים בחבל. מחבואים, תופסת, הפרחת עפיפונים "טירות" רוב המשחקים היו בהישג יד, מעשה ידינו להתפאר. הכל היה שם.
הבילוי הנחשק ביותר היה הליכה לקולנוע. בדרך כלל בקיץ הסרטים היו סרטי ילדים שנבחרו בקפידה.
בהפסקה ה"צ'ופר" היה משקה בגביע עם קשית שמכיל עסיס קר וצונן טעים להפליא. נער (לרי תימני) היה עובר בין השורות ומכריז על מרכולתו: עסיס קר!, עסיס קר! מחירו היה ממש מצחיק.
להצגות ילדים הלכנו במסגרת בית הספר. היה זה אירוע מרשים ומרגש. צפינו לו בקוצר רוח.
בית ספרנו – ביה"ס "יבנה" שכן בבנין מגורים רגיל שהסבו אותו כבית ספר בן קומותיים. היו בו סך הכל 8 כיתות לימוד, חדר מורים, חדר אחות, חדר שמש (מטבחון קטן), חדר טבע - היה בחדר המורים. היו בו מוצגים אחדים בלבד: מפות, אטלס, כדור גלובוס וכמה פוחלצים של בעלי חיים ושלד אדם.
ספרים מחברות וצרכי כתיבה וציור ניתנו ע"י ביה"ס חינם אין כסף. החצר הגדולה שמשה כאולם ספורט. בחלקה היתה מרוצפת וברובה הגדול מכוסה בחול. בהפסקות היינו משחקים בכדור עץ ובמחניים בשיתוף מחנכי הכתה.
השמש דאג לניקיון ולצלצולים והכנת תה למורים בהפסקת האוכל. הצלצול היה ידני. פעמון נחושת גדול עם ענבל היו מזעיקים אותנו לכתות כשהשמש מחזיק בפעמון מנענעו ומזרזנו להיכנס לכתות.
התלבושת היתה אחידה. בקיץ – סנדלים, חולצה לבנה ומכנסי חאקי קצרים או מכנסי התעמלות כחולים, ובחורף – נעליים גבוהות וטרנינגים.
בדרכנו לביה"ס שהיה רחוק ממקום מגורי, חצינו את הדרך במעברים מסומנים (רמזור לא היה) וכן נעצרנו במחסום הרכבת. שומר המסילה היה יורד מביתו הסמוך לפסי הרכבת שורק במשרוקית שריקה חדה, מוריד את המחסומים ידנית ומנופף לקטר הרכבת הבא מולו בדגלון שהחזיק בידו.
בימים ההם, פרט לשדרות רוטשילד לא היו גינות משחקים.
בט"ו בשבט ק.ק.ל. ציידה את תלמידי ביה"ס בשתילים רכים וכך שתלנו את השתילים הצעירים לאורך המדרכות, שלימים הפכו לריאה הירוקה של העיר הסואנת.
הבתים שאליהם עלינו לרגל: היה ביתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק; המתחם השוקק חיים (איזור הבילויים של אז) היה קולנוע "מוגרבי", אליו נהרו צעירי ת"א בהמוניהם ומשם המשיכו לחוף הים; באולם "אוהל שם" שברחוב בלפור התכנסו הסופרים, המשוררים ואנשי הבוהמה וכלל ישראל למסיבת "עונג שבת". האולם היה פתוח לכל דכפין – חינם אין כסף.
לסיום, אני מתרפקת בגעגועים על העיר הלבנה, שהיתה אז בחיתוליה, שקטה יותר, נקיה יותר, ידידותית יותר. עם הסוסים, החמורים, הכלבים והחתולים, הניחוחות, הצבעים והקולות.
אז – בלכתך ברחוב, כשהרמת עיניך לשמים ראית שמים כחולים. גגות הבתים ללא דודי שמש ואנטנות, ללא גורדי שחקים. הכל זרם לאיטו...
כפי שאמר הצייר והסופר הנערץ עלי, נחום גוטמן: "עיר קטנה ואנשים בה מעט".
(צילום: שוש להב)