ילדותי בתל אביב
03 לאוקטובר 2013
מאת יואל אביתר - גמלאי הבנק.
ילדות בתל אביב הקטנה, נפט הוא המאור, קרח הינו הממתק, טלאים הם האופנה, צניעות היא אורח החיים. געגוע לפעם..
הורי היו ילידי ביאלסטוק שברוסיה, שלאחר מלחמת העולם הראשונה הפכה לחלק מפולין. הם עלו לארץ בשנת 1922 והתישבו בתל אביב, שאז הייתה עיירה קטנה בה חיו כחמשת אלפים תושבים. בבואם לארץ גרו בצריף עם חברים ליד הים.
לאחר מספר ימים של התארגנות, החליטו להקים את ביתם, אספו קרשים שהיו זרוקים על החוף, ובנו צריף בשכונת מחלול (היום כיכר אתרים). הרהיטים לביתם הורכבו מארגזים ריקים שהיו מצויים בשפע ליד נמל יפו. במשך השנים הם העלו לארץ את רוב משפחתם, סבא ושתי הסבתות, אחים ואחיות ובני זוגם. כולם הגיעו לארץ עד אמצע שנות השלושים של המאה העשרים.
לאט לאט תל אביב התפתחתה, גם הורי עברו מהצריף לאיזור החדש של תל אביב, לרחוב שינקין מספר 8. אני נולדתי בבית החולים "פרוינד" שנמצא ברחוב יהודה הלוי 7. הבניין קיים ושמור עד היום. רוב המשפחה גרה במרחק של מספר דקות הליכה. כילד אני זוכר שהמשפחה המורחבת נפגשה כל הזמן. עיקר הבילויים לאחר שעות הלימודים או בחופשות היה בחברת בני הדודים שבגילי.
בהגיעי לגיל 6 התחלתי ללמוד בבית ספר בלפור, בו למדו חלק מבני הדודים שלי, כך שבהפסקות נפגשנו. תל אביב התפתחה במהירות, היו הרבה ילדים ומעט כיתות, לכן את שלשת השנים הראשונות למדתי ב"משמרת שניה" - התחלנו ללמוד בשעה 13.00 וסיימנו את הלימודים בחשיכה.
החיים היו אז פשוטים יותר, לא היו מותגים ולא היו לנו הרבה בגדים. לי כילד היו שני זוגות מכנסיים - זוג לימי החול וזוג לשבת. אם נקרעו המכנסיים, תפרו טלאי גדול על הקרע, לפעמים גם בצבע דומה (היום זה מאד מודרני). בחורף נעלתי זוג נעליים שלמות (גבוהות) וכאשר הרגל גדלה, חתכו את קידמת הנעל והאצבעות הציצו החוצה.
אמצעי התחבורה בעיר היו עגלות רתומות לסוסים, בהם הובילו לחם, ירקות ופירות, נפט, קרח ורהיטים - כמעט ואיני זוכר משאיות שנסעו ברחובות העיר. לרוב העגלות היתה בליטה בצד האחורי, על הבליטות האלו אנו הילדים נהגנו לעלות ולנסוע בהחבא עד לסוף הרחוב, כשהעגלה עצרה קפצנו ממנה במהירות שלא להתפס על ידי העגלון. התחבורה הציבורית הייתה באוטובוסים של חברת "המעביר".
את האוכל בישלו על פתיליה או פרימוס, מכשירים צורכי נפט. פעם פעמיים בשבוע עברה ברחוב "עגלת הנפט", שהייתה חבית גדולה על גלגלים וברז בקצה האחורי, מוכר הנפט החזיק בידו פעמון נחושת גדול שצילצולו הכריז לתושבי השכונה על בואו. בשומעם את הפעמון יצאו החוצה עם פחים לקנות את הנוזל היקר.
האוכל המבושל נשמר במקרר קרח. בימי הקיץ, כאשר עברה עגלת הקרח ברחובות, לנו לילדים הייתה חגיגה - הקרח בעגלה הגיע בבלוקים גדולים שאורכם כמטר, האנשים קנו רק חלקי בלוק, מוכר הקרח חילק את בלוק הקרח לחלקים בעזרת גרזן או דקר, כתוצאה מפעולה זו ניתזו שביבים לצדדים, שאנו הילדים אספנו אותם כתחליף לשלגון.
מאחר והתחבורה בעיר נעשתה בעגלות רתומות לסוסים שנעו באיטיות - הכבישים שימשו אותנו כמגרשי משחק, למשחקים רבים ומגוונים. מידי פעם הגיעה עגלה שהפריעה לנו לשחק - המשחק נעצר העגלה חלפה והמשחק נמשך עד בואה של העגלה הבאה.
משחקי הכביש הם כדלהלן: "דוודה" הבייסבול הישראלי - משחק לשתי קבוצות, הקבוצה החובטת והקבוצה התופסת. במקום כדור היה לנו כפיס עץ מחודד בשני קצותיו, אותו הקפצנו מהכביש בעזרת חבטת במקל גדול ואחרי כן חבטנו בו למרחק. הילדים הפזורים בשטח היו צריכים לתפוס אותו במעופו, באם תפסו פסלו את החובט. לאחר מספר חבטות הקבוצות התחלפו בתפקידים - הקבוצה המנצחת היא זו שנשארו בה שחקנים.
לרוב המשפחות לא היה כסף לקנות כדורים אמיתיים, לכן הכנו כדור מסמרטוטים שבו שיחקנו כדור רגל. כדורי טניס דווקא היו לנו. הכיצד? ברחוב מכבי היו מגרשי טניס (היום מגרש שבונים בו) - לעתים במשחקי הערב כדורי הטניס חלפו מעל הגדר של המגרש ונעלמו בין השיחים. בשעות הבוקר יצאנו לחפש את הכדורים האבודים. בכדורי הטניס שחקנו ב"סטנגה" - שני ילדים עומדים משני צידי הכביש וזורקים כדורים, הילד שמצליח לפגוע יותר פעמים בשולי המדרכה והכדור חוזר - הוא המנצח.
כך נמשכו חיינו בתל אביב - חיים שמחים ועליזים - עד פרוץ מלחמת השיחרור, שבה העיר הותקפה על ידי מטוסי האוייב מן האויר. בביתי, שהיה בקומת קרקע, התאספו כל בני המשפחה שגרו בקומות עליונות. בדירת שלושה חדרים חיינו ביחד שבעה מבוגרים וחמישה ילדים. בזמן האזעקות כולם נכנסו למקלט המאולתר - חדר מדרגות מוגן בשקי חול. לנו הילדים היה קשה לשבת שעות ארוכות ללא מעשה, לכן יצרנו לנו משחקים מיוחדים ללא צעצועים.
(צילום - יואל אביתר: בית החולים פרוינד ברח' יהודה הלוי; בית מזרחי).