מהו סיפור יציאת מצרים?

מאת: הרב חננאל רוזן.

כל ילד וילדה יודעים כבר מהגן, שהיינו משועבדים במצרים, ולאחר עשר מכות - יצאנו. האם כאן זה נגמר? האמנם זה כל הסיפור??

לכאורה, זוהי שאלה שאיננו אמורים להתחבט בה. כל ילד וילדה יודעים כבר מהגן, שהיינו משועבדים במצרים, ולאחר עשר מכות - יצאנו. כאן זה נגמר. אך אין לנו צורך לחגוג חג שלם רק לכבוד פיסת היסטוריה, ובוודאי שטקסט ההגדה המסורתית לא מביא תועלת בכך. כנראה, אם כן, שחג הפסח איננו רק היסטוריה, אלא סיפור ביציאת מצריים. זה לא סוד שלכל סיפור יש חיים משלו, ולכן הוא איננו מסופר בצורה זהה כל פעם, ובוודאי שיש לו כללים שונים מההיסטוריה המסופרת.

סוגיית צביון הסיפור וגבולותיו עולה במשנה במסכת פסחים (פרק י משנה ד): "ולפי דעתו של בן אביו מלמדו, מתחיל בגנות ומסים בשבח, ודורש מארמי אבד אבי עד שיגמר כל הפרשה כולה". חוץ מההנחיה לדרוש את הפרשה של "ארמי אבד אבי", המשנה איננה מורה על תוכן ספציפי שצריך להיות בסיפור, אלא נותנת שתי הנחיות סגנוניות, המסבירות כיצד לספר את הסיפור: הראשונה -שגבולות הסיפור ותוכנו משתנים לפי דעתו של הבן, והשנייה - שלסיפור יציאת מצרים יש צורה מאד מסוימת: להתחיל בגנות ולסיים בשבח. מעבר לזה אין המשנה חושפת מהו, לדעתה, סיפור יציאת מצרים.

בגמרא (פסחים דף קט"ז עמוד א) אנו מוצאים מחלוקת עקרונית באשר לתוכן אותה ה"גנות" שעליה דיברה המשנה. לדעתו של שמואל הגנות היא "עבדים היינו", העבדות של עם ישראל במצרים. קביעת הגנות ב"עבדים היינו" נותנת לנו להבין כי השבח, על פי שמואל, הוא או היציאה ממצרים או ההגעה לארץ.

לעומתו, דעת רב היא שהגנות היא "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", העמדה הרוחנית הראשונית של אבותינו עוד בזמנים הקדומים שלפני מצרים. אם נמשיך בקו הזה, נוכל להניח כי רב יקבע את מתן תורה - נקודת הטרנספורמציה הפנימית של עם ישראל -  כ"שבח". במילים אחרות, לפי דעתו של שמואל, זהו סיפור לאומי. תחילת התהוותו של עם - קבוצת אנשים משועבדים ללא זהות, היוצאים משעבוד כנגד כל הסיכויים, ומגשימים את חלומם, בסופו של דבר ביצירת חברה בעלת זהות לאומית בארץ ישראל.

לפי רב, לעומת זאת, הסיפור הוא אחר לגמרי. סיפור השעבוד והיציאה ממנה משקף תהליך דתי-תרבותי. לדעת רב, היציאה הפיזית ממצרים היא חסרת משמעות ללא שינוי תודעה פנימי. לכן, אומר רב, סיפור השעבוד מתחיל הרבה לפני הגעתם של בני יעקב למצרים, הוא מתחיל בשעבוד המנטלי-הרוחני, בנקודה שבה הפסיקו אבותינו לחשוב והפכו להיות עובדי עבודה זרה.

שיטותיהם של רב ושמואל, מייצגות שני נרטיבים שונים בתכלית, שני סיפורים נפרדים לחלוטין - לאותו אירוע. איזה מהם הוא האמת?

בהגדה המסורתית מופיעות שתי השיטות זו לצד זו: מיד לאחר "מה נשתנה",  אנו מספרים ביציאת מצרים לפי דעתו של שמואל: מתחילים ב"עבדים היינו", ומסיימים במילים: "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים... משועבדים היינו לפרעה במצרים". לאחר מספר פסקאות נוספות וארבעת הבנים, אנו מתחילים את הסיפור מחדש, והפעם מנקדות מבטו של רב: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו".

הכנסת שני הסיפורים להגדה, איננה פשרה הנובעת מחוסר יכולת להכריע בין רב ושמואל, או מניסיון מכוון להוסיף מילים נוספות לטקסט. הסיבה לכך היא שהטקסט של ההגדה המסורתית, גם כאן וגם בהמשך, מסרב לספר לנו את הסיפור העובדתי-היסטורי המופיע בספר שמות, ומחליף את ה"אירוע האמיתי" בניסיונות מאוחרים יותר לספר את סיפור יציאת מצרים.

המגמה הזו נמשכת גם בחלק הבא ההגדה. הקטע "ארמי אבד אבי", הוא בעצם ציטוט שלם מהטקסט של "וידוי מעשרות", שמובא בספר דברים פרק כ"ו. שוב, אין זה הסיפור של יציאת מצרים אלא טקסט המספר על סיפור יציאת מצרים. זהו טקסט שאומר האיכר היהודי בארץ ישראל כשהוא מגיע למקדש להביא את ביכוריו (הפירות הראשונים מהתבואה שלו), ועליו להיזכר באבותיו שהיו ללא ארץ, נוודים, עבדים. הוא נותן שבח לקב"ה על כך שגאל אותם והביא אותם הנה - לארץ. גם זה סיפור של מי שלא היה "שם" ומספר את הסיפור מנקודת מבטו, וזה מה שאנו בוחרים לספר בליל הפסח.

אפילו שארית הטקסט של ההגדה המסורתית - עד הטבלת האצבע ביין ואמירת "דם, צפרדע, כינים, ערוב.." וכו', הוא לא פחות מאשר פיענוח והסבר, בעזרת מדרשים ופסוקים נוספים מהתנ"ך, של המונחים והפסוקים של אותו טקסט מדברים כ"ו. הטקסט הראשי הופך להיות דברים כ"ו, ואם בכלל מזכירים את הפסוקים מספר שמות - הפסוקים של האירוע האמיתי - זה רק על מנת לתמוך או להסביר מונח מדברים כ"ו. כך עובר המאורע ההיסטורי לשוליים, ובמקומו מופיעים רק הניסיונות לספר עליו.

המגמה הזאת מעידה על תפיסה מחודשת של האופן שבו יוצרים תודעה היסטורית. תודעה היסטורית ועיצוב הזיכרון הקולקטיבי, אינם נוצרים משינון העובדות ההיסטוריות. כאשר אנו מתעסקים בעובדות בלבד, אנו אולי מבינים מה קרה, אך לא מהי המשמעות של מה שקרה. והזיכרון הקולקטיבי, כמו גם החווייה האישית של פרט בקולקטיב הקרוי "עם", זקוק למשמעות ולתוכן שנוצק על גב העובדות.

כדי לעצב עם, יש צורך בחדירה פנימה, אל מעבר לעובדות ההיסטוריות היבשות. המשנה בפסחים (פרק י משנה ה') אומרת: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". הציווי הוא לא לשכנע את עצמנו שהיינו שם או להתעקש על פרטי האירוע ההיסטורי, אלא לספר את כל הסיפורים שהיו עד כה - לעזוב את המקום הבטוח והמוגן ביציע, ולהיות מוכן לעלות על הבמה, חשוף ומאותגר, ולהיות אחד מהשחקנים בהצגה.

כפי שהטקסט שאנו קוראים הוא טקסט של מי שלא היה שם, של איכר שבינו ובין אבותיו שיצאו ממצרים עברו מאות שנים, כך בדיוק מתעצב תפקידנו אנו -  לחדול להיות מתארי הסיפור, ולהפוך להיות הסיפור בעצמו. במילים אחרות, שתי האג'נדות השונות שבהגדה, מביאות אל אור הזרקורים את הרצון שלנו להעניק מסרים לסיפור ההיסטורי, להבין מה עולה מתוך הסיפור, ואילו תכנים אנו יוצקים לתוכו.

בפסח אנו בוחרים לא להיות ניטרליים, לא להיות אובייקטיבים, אלא להמיר את הניתוק בחיבור, את הדיווח בחווייה. מתוך כך מחבר האדם בין "פסח מצרים" ובין "פסח דורות". הוא מצליח לדלג על פני פער של אלפי שנים, שנים שבהן התרחשו סיפורים אינספור, ומגיע להווה, לסיפור יציאת מצרים שלו, לשלב שבו הוא עצמו מגיע לבחינת "כאילו יצא ממצרים" (כאילו, ולא שהיה שם) של המשנה, וממשיך לכתוב את סיפורו שלו בדפי ההיסטוריה היהודית; לספר את סיפורו האישי, שיונק מאלפי שנות עבר, חי ומתרחש בהווה, ומתקדם הלאה - אל תוך העתיד.

* הכותב הוא רב קהילת יקר ומנהל מרכז יקר בתל אביב.

***

על מרכז יקר תל-אביב (מתוך האתר):

יקר היא קהילה לומדת תל-אביבית, צומחת ומתפתחת.

כחלק מהנוף התל-אביבי נשואות פניה של הקהילה פנימה וחוצה: פנימה - בניסיון לשמיעת ההד האלוקי, בחיפוש אותנטיות, יושרה ועומק אנושי וביצירת מגע בתוך הנפש באמצעות הטקסטים, הכלים וכל העושר שבמסורת היהודית ובמסורת הישראלית. וחוּצה - בתיקון חברתי מתוך דאגה לאחר, במוּדעוּת חברתית במובן הרחב של המושג ובקבלת כל אדם.

הלימוד המשותף נעשה מחוץ לשבלונות של חשיבה ומעבר לסיסמאות פשטניות.

הבאים לבית יקר - אם ללימודים ולחוגים בימות החול ואם לתפילות שבת המלאות שירה - חילונים ודתיים, צעירים ומבוגרים, יחידים ומשפחות, מתקבלים בחום ובתחושת שייכות, ויחד יוצרים קהילה מגוּונת ורבת פנים של אנשים הפתוחים זה לזה ולאחרים.

יקר איננה מוותרת על כל העושר התרבותי, האינטלקטואלי, הרוחני והאמנותי שמציעים העיר תל-אביב ואנשיה, וכקהילה פתוחה ומתפתחת היא שואפת ליצור דו-שיח ומפגש כן ומעמיק בין כל הבאים בשעריה. ­

בית המדרש הקדום ביותר, לפי המסורת, היה מקום לדרישה ולהבנת האדם את חייו ואת מקומו.

"יקר" תל-אביב הוא מקום שבו כל אדם יכול לדרוש את אלוקיו בדרך אינדיווידואלית ולא מקום של דפוסים מקובעים ותשובות סטנדרטיות.

מטרות יקר תל-אביב:

• § לבנות גשרים של הבנה בין סקטורים שונים של החברה הישראלית.


• § לפתח ערכים משותפים של זהות יהודית במדינה חילונית.


• § ליצור מרכז של לימוד למבוגרים אשר יהיה גם אנליטי וגם רוחני. וישתף את הלב ואת השכל כאחד.

http://www.yakar.org/yakarTA/

טל':  03-5463555

(צילום באדיבות הקהילה)